תמונת פוסט: שינוי קטן | © Pixabay
מריו אדורף ניסח את תמצית המדיניות הפדרלית של היום בצורה שקל להבין לכולם כבר בשנות השמונים: "אני אתן לך חרא עם הכסף שלי..." אפילו המחברים באותה תקופה לא ממש הבינו אחד כזה. דבר, כלומר ה"חרא של כסף" כביכול בדרך כלל אינו משתמש בכסף שלו, אבל שולט באומנות השימוש בכסף של אחרים למטרותיו שלו "ביעילות בעיתונות" ככל האפשר.
מכיוון שהיה לי חבר טוב בקפה אקסטראבלט באותה תקופה במינכן, תחילת הערב במינכן בקושי הייתה בעיה עבור חבריי ואותי. וכך זה היה די נורמלי שצפינו בקביעות בסדרת הטלוויזיה "קיר רויאל" בהנאה רבה. כמובן שבאותה תקופה המשקה המתאים היה חלק מארוחת בוקר רגילה של יום ראשון; וזה לא בהכרח חייב להיות יום ראשון, ובוודאי לא ארוחת בוקר. עם זאת, הרווחנו את כל זה בכל יום מחדש!
כעבור שלושים שנה טובות, אני זוכר היטב את המילים של מריו אדורף עם כל תוכנית חדשות או הצצה בעיתון. הממשל הפדרלי, ואיתו כל ממשלות המדינה, מגזימים בהצעות כמעט לכולנו - נראה שאין יותר גבולות.
אולם הפעם צריך לזכור שזהו אך ורק הכסף שלנו, שצריך "לדחוף לנו את התחת" ככל האפשר בעיתונות; בניגוד מוחלט להצעת המנכ"ל דאז היינריך האפנלוהר, שלפחות יכול היה לטעון שתרם ל"הון" ההוצאות הזה בעצמו, אבל בכל מקרה הוא לא הכביד על הדורות הבאים בהוצאותיו.
למרבה הצער, כל העניין גם מתאים מאוד לפוסט בבלוג שכתבתי במרץ השנה תחת הכותרת "פוליטיקה יומיומית" כתב. ואסור לנו לצפות לשינויים משמעותיים בפוליטיקה גם בטווח הקצר והבינוני, כי כל עוד "מערכת הפירמידה" קיימת, כמעט ולא יהיה מי שיתנגד לה ברצינות. וכל עוד רוב האנשים יכולים לקוות שהם לא יצטרכו לחוות את הסוף המר בעצמם, הם יבחרו בכל מי שמשבח את הדרך הזו כאלטרנטיבה הקיימת היחידה. ברור שהפתרון הקו לכולם תינוק ללא שימר הרפובליקה הזו.
אני, לעומת זאת, לא רוצה לאבד את המונה שלי ואוהב לחפש חלופות ברות קיימא. אני בהחלט אעדיף את זה אם לפחות ניתן יהיה לתת לי את ההזדמנות לבחור בין חלופות!