תמונת פוסט: Dem/Aut/Ocracy | © shutterstock
החדשות האחרונות לפיהן סין, הודו, בלארוס, מונגוליה, טג'יקיסטן ומדינות אחרות ישתתפו בתרגילים הצבאיים של ווסטוק 2022 ברוסיה עוזרות לשמור על הדיון פתוח על מה שיכול להיות הדרך קדימה לעיצוב סדר עולמי חדש. בעיקרו של דבר, היא חוזרת על הספקות לגבי העמדה המוצהרת שנתמכת על ידי ארה"ב, לפיה עתיד היחסים בעולם יעוצב על ידי העימות בין מדינות דמוקרטיות ואוטוריטריות. למעשה, מדינות דמוקרטיות (הודו, מונגוליה) ומדינות אוטוריטריות (בלארוס, סין, רוסיה, טג'יקיסטן) יהיו נוכחות בתרגילי ווסטוק 2022, בהתבסס על הקריטריון שלפיו משתתפי "הפסגה לדמוקרטיה" שמקדם נשיא המדינה ארה"ב, ביידן, בדצמבר 2021, נבחרו. אבל זו לא העובדה היחידה שמעמידה בסימן שאלה את עקרון האופוזיציה בין מדינות דמוקרטיות ואוטוריטריות.
כפי שציינו, רשימת המשתתפים ב"פסגה למען הדמוקרטיה" התבססה יותר על אינטרסים פוליטיים של ארה"ב מאשר על הערכות "אובייקטיביות" של כיבוד שלטון החוק. לדוגמה, בפסגה השתתף נשיא הפיליפינים, רודריגו דוטרט, שהואשם בפשעים נגד האנושות ונמצא בחקירה על ידי בית הדין הפלילי הבינלאומי (ICC), ומדינות כמו עיראק, אנגולה והרפובליקה הדמוקרטית של קונגו ש-Freedom House מחשיבה כפחות מכבדת את שלטון החוק מאשר הונגריה, שלא הוזמן. נשיא דרום אפריקה סיריל רמאפהוסה, מצידו, דחה את ההזמנה.
עובדה משמעותית נוספת הייתה ההצבעות שהתקיימו בעצרת הכללית של האו"ם בעקבות הפלישה הרוסית לאוקראינה. אמנם הייתה הצבעה כמעט פה אחד (141 קולות) ב-3 במרץ, שגינתה את התוקפנות, עם רק חמישה קולות נגד ו-35 נמנעים, כולל סין, הודו ודרום אפריקה, עם זאת, ב-7 באפריל, ההשעיה המוצעת של רוסיה מהאדם למועצת הזכויות של ארה"ב היו 93 קולות בעד, 24 נגד ו-58 נמנעים (סין הצביעה נגד, בעוד שברזיל, הודו, אינדונזיה, מקסיקו ודרום אפריקה נמנעו. הודו ואינדונזיה, לפי אוכלוסיה, הן המדינות הדמוקרטיות הראשונה והשנייה בגודלה במדינה אַסְיָה).
נקודה בולטת נוספת היא פסגת ה-BRICS ה-14 (ברזיל, רוסיה, הודו, סין ודרום אפריקה) שהתקיימה ב-23 וב-24 ביוני, אגודה המפגישה מדינות אוטוריטריות ודמוקרטיות. בסוף הפסגה אושרה הצהרה המאשרת (בנוסף לתמיכה צבועה של ערכי החירות, הדמוקרטיה וכיבוד זכויות האדם) את התמיכה במוסדות רב-צדדיים, במיוחד ב-WTO ו-IMF.
עובדה היא שבזירה הבינלאומית, שבה עדיין שורר ההיגיון של פוליטיקת כוח, בריתות נבנות בדרך כלל על בסיס אינטרסים פוליטיים, ולא על בסיס ערכים משותפים, ולהיסטוריה של היחסים הבינלאומיים יש דוגמאות רבות לכך. בריתות במהלך העימות עם ברית המועצות לשעבר, ארה"ב לא היססה להיכנס לבריתות עם המשטרים של יוון, פורטוגל וספרד, שהיו לא רק אוטוריטריות אלא גם דיקטטוריות, בעוד שבאמריקה הלטינית, כדי להתמודד עם התפשטות הקומוניזם, היא סבלה או תמך בדיקטטורות אמריקה הלטינית, אפילו קיבל באופן פסיבי את היפוך תוצאות הבחירות הדמוקרטיות.
עובדות אלו נזכרו משום שהן מאמינות שהן מדגישות בבירור שהסדר העולמי הישן, המבוסס על עליונות אמריקאית בלבד, מאבד קבלה, וכי מול המשימה של עיצוב מחדש של סדר עולמי חדש, עולות שתי חלופות: האחת מצוינת על ידי הנשיא ביידן שמאחורי מסך ההתנגדות בין דמוקרטיות ואוטוקרטיות מתכוון למעשה להנציח את ההגמוניה האמריקאית; השני הוא לקבל את העובדה שמופיעים שחקנים חדשים בפוליטיקה העולמית שרוצים להשתתף, במעמד שווה עם ארצות הברית, בממשל של תלות הדדית עולמית הולכת וגוברת, ובכך בבניית מבנה חדש, מאוזן יותר ויותר. סדר עולמי שליו.
החלופה הראשונה היא מבוי סתום. זה לא תואם את התכנסות האינטרסים בנקודות של דאגה משותפת, כמו שינויי אקלים, אספקת מוצרים ציבוריים גלובליים כמו בטיחות ימית, מניעת סכסוכים, במיוחד באפריקה, ומגיפות גלובליות, שלא לדבר על מניעת קטסטרופה גרעינית. במהלך המלחמה הקרה התחרו שתי יבשות שבהן היו בערך אותה אוכלוסייה; הן היו מערכות כלכליות ללא קשרים כלכליים-תעשייתיים, ומבחינה תעשייתית, טכנולוגית וצבאית, המאזן הכביד על הצד של ארה"ב. היום העולם השתנה באופן קיצוני. ישנם שחקנים חדשים עם אוכלוסיה פי 4-5 מזו של ארה"ב ואשר המערכות התעשייתיות, הטכנולוגיות והצבאיות שלהם מתחרות ומקושרות עם ארה"ב.
האלטרנטיבה השנייה היא הנקודה היחידה שעליה יכולה להיות התכנסות בין השחקנים השונים בפוליטיקה העולמית, והיא גם היחידה שיכולה, אם כי בטווח הארוך, לאפשר לאוטוקרטיות להתפתח לעבר מערכת דמוקרטית יותר, כפי שהיה מקרה עם המשטרים של ספרד, יוון ופורטוגל. חיזוק תפקידם של מוסדות רב-צדדיים - המורשת מרחיקת הראות שהותירה לנו רוזוולטיאנית אמריקה - הוא גורם ייחודי, כפי שהוסבר על ידי ג'וזף שטיגליץ ("הדרך היחידה קדימה היא באמצעות רב-צדדיות אמיתית, שבה החריג האמריקאי כפוף באמת לאינטרסים וערכים משותפים, למוסדות בינלאומיים ולצורה של שלטון חוק שארה"ב אינה פטורה ממנה.") ולאחרונה על ידי זאקריה בוושינגטון פוסט ("דרך הרבה יותר טובה למסגר את החלוקה בעולם היא בין מדינות המאמינות בסדר בינלאומי מבוסס כללים לבין אלו שלא"). אולם עד היום, ארה"ב עושה בדיוק את ההיפך: היא קוראת להתערבות ה-ICC לפשעים הרוסיים באוקראינה, אך מעולם לא אשררה את האמנה; היא מוחה על הפרות סיניות של ים סין הדרומי, אך מעולם לא חתמה על אמנת האו"ם לחוק הים.
בחירתו של טראמפ לנשיאות הדגישה כי הפוליטיקה האטלנטית אינה עוד מדיניות דו-מפלגתית אלא מושא למחלוקת פוליטית. לפיכך, לא סביר שארצות הברית תיקח תפקיד מוביל במדיניות עולמית שמטרתה לחזק מוסדות רב-צדדיים. כמו כן, אין זה סביר שאף אחת מהמדינות האוטוריטריות תוכל לקחת על עצמה את תפקיד המנהיגות הזה. השחקן היחיד שיכול למלא תפקיד פעיל בהקשר זה הוא האיחוד האירופי, לא רק משום שרב-צדדיות היא המדיניות שעליה מסכימות כל מדינות אירופה, אלא משום שזהו האזור הפתוח ביותר לסחר עולמי ולכן יש לו אינטרס אובייקטיבי בחיזוק הרב-צדדי. מוסדות. האיחוד האירופי חייב בהחלט להפוך לבן שיח אמין בקנה מידה עולמי, ולכן חייב לנקוט צעדים לקראת מדיניות חוץ וביטחון אוטונומית.
דומיניק מורו הוא פדרליסט אירופאי וכיום מתאם לענייני הגנה וביטחון במרכז ללימודי פדרליזם (Centro Studi ul Federalismo) בטורינו. זכיתי להכיר ולהעריך את דומניקו ב-UEF כפדרליסט מאוד מוכשר וקרבי. אני מאוד שמח לקבל אותו כבלוגר אורח.
