ההונאה העצמית הגדולה

צילום פוסט: אפל במראה | © Shutterstock

או, כפי שאמרנו כבר כמה שנים, האפס השחור, התקציב הפדרלי המאוזן.

אנחנו מסוגלים להשיג את התקציב המאוזן הזה כביכול כאן בגרמניה כי לא רק שאתה משלם על זה עם כל הטריקים והטריקים הזמינים, אלא מעל לכל כי אתה עדיין יכול לעשות את זה באמצע הדרך על חשבון המציאות וגם משימות מדינה קיומיות.

הדבר המעניין באמת הוא שמדובר בפשרה פוליטית שנתמכת על ידי כל המפלגות הרלוונטיות.

כנראה שרק הסוציאליסטים הקשוחים יקריבו את ההונאה העצמית הזו לטובת הונאה גדולה עוד יותר, דהיינו סוציאליזם, שאינו קיים לא במונחים ממשיים ולא במונחים אידיאליים; אם לומר זאת בצורה ברורה עוד יותר, סוציאליזם הוא עבור הפוליטיקה מה שריבוע המעגל הוא למתמטיקה: חוסר אפשרות.

בעצם אפשר היה לשאול את השאלה איך זה אפשרי שכמעט כולנו נתנו לעצמנו להסתנוור מהאפס השחור, למרות שהייתי רוצה ללכת צעד אחד קדימה ולנסות לתת תשובה.

הבסיס של מדינתנו הוא שלטון העם, ולמעשה זה צריך להיות מובן מאליו שלכל אחד מבני מדינתנו יש הזדמנות לחיות בנוחות ככל האפשר, כי אחרת ה"שלטון" לא היה כדאי לפרט. אֶזרָח.

לכן זה גם "חוק" שרווחת המדינה מפצה על הצורך של כל אזרח שלא באשמתו, או לפחות מקלה עליו. ולו רק למען הצדק, אזרח שנקלע לצרות באשמתו יצטרך להמשיך ליפול בטיפולם של מוסדות או אנשים דתיים או הומניסטיים.

כדי להצליח להבטיח טיפול ממלכתי זה, לחזק את האזרחים החלשים שבינינו ולפצות על פערים במצב העושר של האזרחים שהחברה תופסת כגדולים מדי, נקבע עקרון חלוקת המדינה מחדש.

לפיכך, חלוקה מחדש של המדינה היא הכרח פוליטי וחברתי ולכן מקובלת על כל האזרחים - אפילו העשירים שבינינו.

עם זאת, כל חלוקה מחדש של המדינה חייבת גם כן כללים ומגבלות יש, לדעת ולעמוד בהם. בפעם הראשונה חייבים להיות נכסים שניתן לחלק מחדש. אז חלוקה מחדש לא צריכה להפוך לניצול של אזרחים גרידא וגם לא לשמש מכשיר לשילוב כל האזרחים או לשלוט בהם. בסופו של דבר, כל חלוקה מחדש חייבת להיות שקופה, יעילה וגם ממוקדת עבור האזרחים, כלומר לטובת האזרחים.

כאן בגרמניה, עקרון החלוקה מחדש של המדינה קיבל חיים משלו לכל המאוחר מאז שנות ה-1970 וגם נמלט משליטת המדינה והאזרחים. החלוקה מחדש עברה בינתיים מוטציה ל"מנגנון" המשרת בעיקר שימור עצמי וגם מתפשט יותר ויותר לכל התהליכים והתחומים החברתיים והפוליטיים.

וברגע שמישהו מתייחס רק לבעיה הקיימת הזו, שקורה שוב ושוב בעשורים האחרונים, למשל. ב' דרך הלמוט שלסקי, האזרחים הללו מואשמים בכפירה מכל עבר.

"היום, סולידריות תמיד בקרוב מאוד פירושה ארגון המוני עם האליטה התמיכה והממשל שלה. מדינת הרווחה כהגנה על מוחלשים חברתית הופכת עד מהרה במפתיע למדינת אפוטרופסות מתוכננת, בירוקרטית ונשארת כזו".

הלמוט שלסקי, העצמאי והאדם המטופל (1978: 18)

אפילו הניסיונות ליצור לפחות יותר שקיפות בעניין, כמו דרך פול קירכהוף, שבין היתר היו רוצים להגיע לשקיפות רבה יותר במסים והיטלים, נדחות ומסוכלות על ידי הרוב.

בינתיים, החלוקה מחדש של המדינה יצרה מזמן מנגנון שלא רק שיצא לגמרי משליטה, אלא גם מסכל יותר ויותר את כוונתו: לא האזרחים החלשים מתחזקים, אלא אלה שמרגישים בבית במנגנון הזה. ולתפעל את זה לטובתם האישית.

אינדיקציה ברורה לכך היא שלמרות החלוקה מחדש הגדולה ביותר שהושגה אי פעם, אזרחים רבים רואים את עצמם על סף קיומם, ויתרה מכך, פער העושר בחברה שלנו כיום מעולם לא היה כה גדול.

סימן נוסף לכך הוא שהביצועים המובילים בחברה שלנו בקושי מאמינים שהביצועים שלהם באמת כדאיים ולכן הם מתחילים להטיל ספק ביסודות החברה שלנו.

בינתיים, המנגנון הפך כל כך נרחב ולא שקוף, אבל גם כל כך חזק, עד שהוא ממשיך להיזון ולהיזון מהפוליטיקה, אף על פי שכמעט ולא ניתן לזהות את התועלת האמיתית שלו למדינה ולאזרחים.

בינתיים, כל העניין החמיר עד כדי כך שפוליטיקאים מושכים את הכספים הדרושים מהמדינה האמיתית, שהיא זקוקה לה בדחיפות כדי שתוכל למלא את המשימות שלה: חינוך ותשתיות הם יותר מבלתי מספקים, ביטחון חיצוני כבר לא יכול לעשות את עצמו ואת הפנים ניתן להבטיח רק במידה מוגבלת.

אולם בתמורה, פוליטיקאים מעמידים יותר ויותר כספים לרשות מנגנון החלוקה מחדש מבלי לדעת אפילו מה באמת יקרה להם בסופו של דבר.

ולזה אני קורא ההונאה העצמית הגדולה, כי בכל שנה אנו חוגגים אפס שחור, לא משנה מה המחיר - וכמובן רק כי כולנו כבר לא יודעים אם נוכל להסתדר בלי המנגנון הזה יכול או רוצה לחיות ב את כל.

באמת הגיע הזמן שנרים את הצעיף סוף סוף, אפילו בסיכון שכולנו נשבר מזמן - אפס שחור או לא!


"ככל שניתן יותר כך האנשים יעבדו פחות עבור עצמם, וככל שיעבדו פחות כך יגדל העוני שלהם".

ליאו טולסטוי, עזרה לרעבים (ינואר 1892)
אתה יכול לתמוך בבלוג זה ב-Patreon!

כתוב הערה

כתובת הדואר האלקטרוני שלך לא תפורסם.