צילום פוסט: בליץ | © תמונה מאת PIRO ב-Pixabay
בעבר ובצדק חברה ממלכתית שהייתה אחראית על הובלה יבשתית ברכבת בתוך גרמניה. אחר כך היא ניצלה מהרס כי הרכבת נחשבה למיושנת וגם היום הפוקוס בתחבורה הפרטית עדיין על הכביש.
פוליטיקה אחראית הייתה צריכה למנוע זאת. וכשהבין שערימת ההריסות כבר לא יכולה להימשך כך ושהיא משמשת למעשה רק לאספקת בני דודים פוליטיים עם פגועי נפש, היא הופרטה.
בכך נעשו שתי טעויות גדולות כבר מההתחלה, כי בני הדודים הפוליטיים נדחקו כעת לחדרי הישיבות ושרידי הרכבת שוחררו לגזל (מילת מפתח: ערך בעל המניות).
כעבור 30 שנה טובות, רשת הרכבות, שעדיף היה לשמור בידי המדינה, כולל התשתיות האחרות כמו תחנות רכבת, היא שדה הריסות אחד, למעט חדרי הישיבות של DB. צי המכוניות הוא חוצפה והשאר פשוט טרגדיה.
בינתיים, מסילות ברזל מתפקדות מסרבות לשתף פעולה עם DB וצריכות להיות כפויות בעקיפין על ידי המדינה הגרמנית (מילת מפתח SNCF). שוויץ משכה לאחרונה את בלם החירום ואינה רוצה לאפשר עוד לרכבות גרמניות להגיע לתחנותיה - הן מסכנות את תזמון תנועת הרכבות בשוויץ.
לאחרונה יכולנו גם לשמוע את מזכיר המדינה האחראי מיכאל טוירר נודע שהדויטשלנדאקט - עניין אירופאי כמובן (!) - אמור להגיע ב-2070 לכל המוקדם. כעת נקבע שהרכבת עדיין משמשת רק להסעת כמה בני דודים פוליטיים (למשל. רונלד פופאלה) לאספקה והשאריות עשויות להמשיך להישדד.
כמה נמוך נוכל לשקוע? השוויצרים לא רוצים מאיתנו עוד רכבות כי לא ניתן לשלב אותן בלוחות זמנים, והלוח הגרמני צריך לבוא רק כשאף אחד עדיין לא בחיים שעוד יכול לדעת מה זה בעצם.
— Heinrich Kümmerle (@301062K51219) במרץ 2, 2023
