ים תיכון

אירופה היא לא אי

צילום פוסט: הים התיכון | © 8926 ב-Pixabay

למעשה, עובדה שבאופן מפתיע מפקפקים בה לעתים קרובות על ידי רבים מהאזרחים של ימינו. מדוע זה כך ומה ההשלכות שיש להפיק מעובדה זו הוא נושא המאמר הזה. חלק מהטיעונים שהעליתי כבר הועלו בפוסטים קודמים, כגון מחשבות על הגירה (2019), תנועות נדידה (2015) או גם דרמה ים תיכונית (2015) ברשימה. הגורמים לכל האתגרים הללו, שנראים גדולים מדי עבורנו כיום, עתיקים כמו ההיסטוריה האנושית עצמה ולכן כבר היו נושא באחת מתרומתי הראשונות ל- השתלבות (2005) וכנראה לקבוע את רוב המחשבות הנוספות שלי באתר זה.

הגירה היא חלק מהאדם כמו אנוכיות, סקרנות או תיאבון; ללא הגירה לא היינו קיימים היום. הגירה מתרחשת תמיד ורוב האנשים כמעט ולא מבחינים בה בגלל חיינו המוגבלים והתפיסה הסלקטיבית שלנו.

אנחנו, בני האדם, תמיד היגרנו, לפעמים לאט יותר או קצת יותר מהר, לאזורים שמהם אנחנו מצפים ליותר לעצמנו. במשך אלפי השנים האחרונות נתקלנו גם, ובאופן בלתי נמנע בימינו, באנשים אחרים שכבר גרים במקום.

זה לא תמיד לטובת האנשים שחיו שם במקור, יכולים לדווח מה שנקרא "ילידים" מאמריקה או אוסטרליה, שאבותיהם היו קורבנות של חוק החזקים ביותר, ושהם קורבנות עד היום. עובדה זו בקושי ניתנת להכחשה וראויה לפוסט משלה. חשוב לנו להכיר בכך שאנו ה"אירופאים" דיכאנו, שלטנו או ניצלו אנשים אחרים במשך מאות שנים.

עובדה נוספת היא והכחשתה תהיה "גזר דין מוות" לכולנו, כלומר שאנו "האירופאים" מהווים כיום בקושי 30% ממה שהיה פעם 5% מאוכלוסיית העולם, לפיה תנועת ההגירה לכיוון אירופה בעשורים האחרונים כבר נלקח בחשבון.

ההכחשה של העובדה שאנו האירופאים, כפי שאנו קיימים עד היום, הם מודל מיושן רק עוזרת למי שלא יחיה עוד לראות את הסוף הזה ואשר חיו את קיומו עד סוף קיומו על פי המוטו "אחרי חייתי את המבול יש" (1). דווקא האזרחים הללו אינם ראויים ל"טיפול" שכזה, אשר מגיע לשיא גם בקביעה כי אירופה היא אי שגם סובב רק סביב האנשים הללו עצמם.

תחילת הסוף של אירופה הישנה יכולה להיות קשורה לשני אירועים. מצד אחד בהגירה נוספת ומתמשכת של האירופים לאזורים שמבטיחים להם יותר, ומצד שני במצב של "יבש דימום" הדדי שנגרם על ידינו האירופאים, מה שהבטיח מ-1914 עד 1945 שכל עמי אירופה יהיו כאלה. מוחלשים יצאו מהמלחמות הללו ומכאן ואילך רק ממלאים תפקיד מינורי בהיסטוריה העולמית.

מאז גם ניכר שאנחנו "האירופאים הזקנים" הולכים ופוחתים, ומאז שנות השבעים לכל המאוחר עובדה ששיעור הילודה רחוק מלהיות מספיק כדי לפרנס את עמינו המקוריים כפי שאנו מכירים אותם. המאות ה-1970 וה-19 המאה ה-20 לשמור על החיים. צריך עכשיו גם להניח שהמצב הזה הוא בלתי הפיך, כלומר בלתי הפיך.

אולם בכך יצרנו "וואקום" שמשמעותו, כידוע, שאחרים דוחפים חזק יותר, מה גם שמדובר בתחומים שעדיין הם מהאטרקטיביים בעולמנו.

בנוסף, לכל המאוחר משנות ה-1950, אנו מושכים עוד ועוד אנשים, תחילה משולי אירופה וכעת מכל העולם, כדי לשמור על הייצור שלנו ורמת החיים שלנו, כמו גם להבטיח את הפנסיה שלנו. וצרכי ​​טיפול בגיל מבוגר.

הבעיה כאן היא לא הנהירה הבלתי נמנעת של אנשים מאזורים אחרים למולדתנו, אלא האופן שבו אנו מתמודדים עם הגירה, אינטגרציה, התבוללות או אפילו הכללה.

כדי לעורר אפילו את האגומני האחרון מחלומותיהם, אין גדר, חומה או תעלה שיכולים למנוע מאנשים לקטוף את הדובדבנים בגינה של השכן. כמו כן, 5% מאוכלוסיית העולם לא יוכלו למנוע מהשאר, אפילו באיומי אקדח, לעבור לאזורים שהם רואים בהם אטרקטיביים יותר מאזורי המוצא שלהם.

הדבר היחיד שיעזור הוא להפוך את המולדת שלנו לכל כך לא מושכת שאף אחד לא רוצה לבוא יותר, מה שאומר שכולנו "מצליחים להתגבר" על עצמנו, בכל מקום. ובסוף יבואו אנשים אחרים שינצלו את ההזדמנות ויממשו את חלומותיהם בביתנו הקודם.

אז כולנו צריכים להכיר בכך שככל שהעולם מתקדם, איתנו או בלעדינו, אנשים ימשיכו לעבור לאזורים שנראים להם אטרקטיביים יותר.

לכן עלינו לזכור שבין 1944 ל-1947 הנחנו את היסודות לאופן שבו אנו יכולים וחייבים להתמודד עם הנסיבות הללו, כדי בסופו של דבר ליצור לעצמנו עולם שעדיין שווה לחיות בו ושיום אחד לא נהיה ב יוביל את הגורל שהענקנו לאנשים אחרים, למשל באמריקה ובאוסטרליה.

לכן עלינו לזכור גם את האמנות שמילאנו תפקיד מרכזי בהכתבה לעולם, שנועדו לא רק להבטיח הישרדות לכולם, אלא גם שגשוג לרובנו לפחות; כולל ההכרזה האוניברסלית בדבר זכויות האדם (1948) וזכויות היסוד האירופיות עבור פחות מ-10% מאוכלוסיית העולם (2009).

עם אמנת נאט"ו (1949) הצלחנו, האירופים, להציל את עצמנו מההשתלטות העוינת של הסובייטים, שהייתה הופכת את כולנו לעבדי עבודה בלבד, ודבר נוסף מבטיח שאנו האירופים לא נשלטים על ידי מעצמות העולם הנוכחיות והעתידיות.

עם חוזה רומא (1957) אנחנו האירופים הסכמנו שמצד אחד אנחנו אינטגרציה אירופית להבטיח את הישרדותם של עמנו במובן האמיתי של המילה באמצעות שיתוף פעולה ורווחי יעילות, ומצד שני על ידי מתן תמיכה אחראית לאפריקה - וגם לחלקים אחרים של העולם - על ידי חיזוקם מקומית, ובסופו של דבר למנוע מהם להגר ללא שליטה אל אֵירוֹפָּה.

עם חתימת האמנות הסכימו כל החותמים שאירופה תצליח להתאושש מהאסונות הלאומניים ותמשיך לשמור על מקומה בעולם, אך הפעם כשותפה שווה. בנוסף, החותמים היו בטוחים שאנחנו יכולים להבטיח מקום לכל עם בעולם משותף ושהמדינה הפדרלית האירופית העתידית תוכל גם לשלוט ולתאם תנועות הגירה גדולות יותר.

למרבה הצער, בניגוד לכל הציפיות באירופה, הלאומנים שוב ניצחו לאחר ההצלחות הראשונות של האינטגרציה האירופית והבטיחו שלא רק שהאיחוד האירופי מואט וכבר מתוקן, אלא גם תמיכה בפיתוח של אזורים אחרים בעולם. מצטמצם למה שנחוץ בהחלט צומצם.

כתוצאה מכך, "לחץ ההגירה" על אירופה גובר, ולא נוצרו האפשרויות של אירופה להגיב לכך ביחד. זה מוביל שוב למצב הנוכחי, ולכל המאוחר בעוד כמה שנים כבר לא נוכל לשלוט בו. אז אנחנו האירופים לפחות חלק מהבעיה ואחרים ישלטו על ההון שלנו בעתיד. ספק אם אז יעניקו לנו את מה שתמיד שללנו מהם.

לא נכון להיאחז במיתוס של "אי אירופה" ועליונות תושביו.

מה שקטסטרופלי עבור כולנו הוא שפוליטיקאים מגזימים את המיתוס הזה לשקר אחד ומבטיחים לאוכלוסייה שבאמצעות סגירת גבולות, פקודות ירי וגירוש הם יוכלו לשמר את מדינותיהם האהובות, מדינות שלמעשה כבר מזמן הפסיקו לעשות זאת. קיימים ושרק, בטפטוף מהאיחוד האירופי ומהבנק העולמי, ישמרו בחיים.

נכון שאנו מתמודדים עם המצב, שהולך ומחריף כעת, בכך שאנו מתחילים לעמוד בהסכמים והסכמים, ולבסוף יוצרים את המדינה הפדרלית של אירופה, גם אם נאלץ להסתדר בינתיים בלי מדינות בודדות.

ומכיוון שהעולם התקדם בינתיים במשך 70 שנה טובות, והלאומנים הגדילו בכך עוד יותר את הנזק לעמים האירופיים שלנו, עלינו לציית ל"מצב החירום" המתהווה כפי שעשינו עוד ב-1945 ולקחת שוב יוזמה, ובדיוק באופן הגיוני איך גם להגדיר בעקביות יעדים נוספים:

  • מרוקו חייבת לקבל אות להצטרף
  • יש להבטיח את הצטרפותה של טורקיה בכפוף לתנאים מאוד ספציפיים,
  • למגרב וגם למזרח התיכון יש לתת סיכויי הצטרפות.

בדרך זו אנו מרגיעים את האזורים הללו, מאבטחים את החופים ההפוכים הנוכחיים שלנו בדרום, מפחיתים את לחץ ההגירה ויכולים לשלוט טוב יותר על ההגירה הדרושה לאירופה שוב.

בדרך זו, אנו גם יוצרים את התנאים להחזרת אירופה לגודל שעם כ-10% מאוכלוסיית העולם, תהיה אז גם פרספקטיבה ארוכת טווח כישות עצמאית עם ערכים ורעיונות משלה. אחרת, אירופה שלנו תתמוסס לרצון טוב כללי והאירופאים העתידיים יסתכלו עלינו לאחור כפי שאנו מסתכלים אחורה על היוונים הקדמונים היום.


(1) הצהרה זו היא מ מאדאם דה פומפדור, שאמר את הדברים הבאים לאחר קרב רוסבך:

"אפר נוס למבול."

מאדאם דה פומפדור (5 בנובמבר 1757)

"Tout est dit, et l'on vient trop tard depuis plus de sept mille ans qu'il ya des hommes qui pensent."

ז'אן דה לה ברוייר, Des Ouvrages de l'Esprit

כתוב הערה

כתובת הדואר האלקטרוני שלך לא תפורסם.