צילום פוסט: ילדה עם דגל אירופה | © Shutterstock
זה יום אירופה הראשון מזה 31 שנים שאני והחצי הטוב שלי לא היינו מעורבים בארגון נקודת מפגש אירופה עסוקים; לכן לקום הבוקר היה מאוד יוצא דופן, ושנינו יכולנו להרגיש ריקנות מסוימת. גם אם אנחנו קשורים היום לכמה ועידות וידאו, היעדר חגיגה של הבנה בינלאומית הוא מקור למחשבה.
לכן גם אני כותב היום בין הכנסים, שכולם עוסקים בנושא "יום אירופה" בצורה שונה מאוד, על ימי אירופה של שתי האירופות של היום, כלומר מועצת אירופה והאיחוד האירופי. כדי לא להעמיס על כל העניין, אני משאיר בחוץ את נאט"ו (4 באפריל) ואת האומות המאוחדות (24 באוקטובר).
קוראים קבועים של הבלוג שלי יגלו שאני מסתכל על הנושא של "יום אירופה" ממגוון רחב של נקודות מבט במשך 15 השנים האחרונות; התרומה המקבילה הראשונה צריכה להיות כנראה מה- שנה 2006 לבוא.
יום אירופה האמיתי הראשון, מכיוון שהוא נתפס גם על ידי כל אזרחי אירופה, היה ה-5 במאי, שהתייחס לייסוד מועצת אירופה בשטרסבורג ב-5 במאי 1949. עם זאת, במקור, יום אירופה נקבע ליום רביעי השני במרץ על ידי ארגון הקהילה האירופית ומעולם לא היה פופולרי במיוחד.
עם זה של שר החוץ הצרפתי רוברט שומאן בנוסף לנאום שנערך ב-9 במאי 1950, שיזם את האיחוד האירופי של היום, נוסף יום נוסף שניתן גם ובהצדקה מלאה לחגוג אותו כיום אירופה.
בשנת 1965, נציגי מועצת אירופה והקהילות האירופיות דאז, שנוצרו עם "הסכם המיזוג" ב-1965, הסכימו ב-5 במאי כיום אירופה המשותף של שתי האירופות. הרציונל באותה תקופה היה פשוט מאוד שכן הוא נתן עדיפות ליום אירופה של אירופה הגדולה.
במשך יותר מ-20 שנה, ה-5 במאי הוחל אז כיום אירופה ברחבי אירופה, אך עד כמה שידוע לי הוא מעולם לא השיג מעמד של חג.
כנשיא פדרלי ב-1985 ריצ'רד פון ויצקר הוכר רשמית ב-8 במאי 1945, לא רק כיום הכניעה והתבוסה של גרמניה, אלא גם כיום שחרורה של גרמניה מהשלטון הנאצי, שינוי מהותי נוסף התרחש באירופה, שהביא להסכם שנגן הראשון, בעיקר גרם לאירופאים לרצות. לשנות את הסכמי רומא וגם לקבוע את ה-9 במאי כיום אירופה החדש, שנחגג אז באופן רשמי ככזה לראשונה ב-1986.
עבורי, לעומת זאת, תחילתה של הפרסטרויקה שייכת גם ל- מיכאיל גורבצ'וב 1986, כי 40 שנה לאחר תום המלחמה באירופה, אירופה כולה הגיעה לאיכות חדשה לגמרי עם נאומו של ויצסקר והחלה להתנער מהמחשבות האחרונות שנותרו על טוטליטריות.
בהתחשב בכך שאתמול והיום, 9 במאי 2020, אירופאים רבים מציינים את סיום המלחמה ואובדן האנשים באירופה, אני מזכיר לכולנו שלמרות שמלחמת העולם השנייה הסתיימה באירופה ב-8 במאי, הירושימה ב-6 באוגוסט. , 1945 ונגסאקי ב-9 באוגוסט 1945 הגיעו לאיכות חדשה לגמרי ורק לאט לאט הגיעו לקיצה עם כניעת יפן ב-2 בספטמבר 1945 ברחבי העולם עם סך של למעלה מ-55 מיליון הרוגים; ובכל זאת היו גירושים נוספים, יישוב מחדש, רצח והרג גם לאחר מכן. באירופה בלבד נפגעו גרמנים, פולנים, קוזקים ויהודים.
אבל דבר אחד בטוח, אי אפשר להנציח את ה-9 במאי כיום אירופה בלי ה-8 במאי, קץ הטרור הנאצי באירופה. לא רק זה היה קונרד אדנאואר, ג'ין מונה und רוברט שומאן מוכר, אבל גם ריצ'רד פון ויצקר, 8 במאי 1985 נאום פורץ דרך לאירופה גם המשיך לצאת מיכאיל גורבצ'וב להסיק את המסקנות הנכונות.
מעניין גם שאפילו ה-9 במאי אינו חג לאומי באירופה, ואם מסתכלים על ההתפתחויות האחרונות באיחוד האירופי, כנראה שזה לא יהיה בקרוב.
שני ימי אירופה מייצגים שני מודלים שונים של אירופה עד היום, והניסיונות של אירופאים שהודו בעצמם לשלב את שני הימים הללו לשבוע אירופה אחד, שאגב יהיה פתרון מאוד אירופאי, הצליחו רק במקומות מסוימים באירופה. , כמו בהילברון עד היום, שם נעשו במשך שנים ניסיונות לקשור את נקודת המפגש האירופית עם פעילויות אחרות, כגון ב' אחד קבלת הפנים של ראש העיר לאנשים מהיילברון עם היסטוריית הגירה, עמדות מידע, תחרויות, עצרות אירופה או עצרת לאירופה! ב-Kiliansplatz ובכך מילא את שבוע אירופה בחיים לכל אזרחי האיחוד.
היום, ביום אירופה המיוחד הזה, כולנו צריכים לחשוב איזה סוג של אירופה אנחנו בעצם רוצים; ואין ספק שזה יעבוד בלי אירופה משותפת.
ניתן לנסח את השאלה בצורה פשוטה מאוד כדלקמן. האם אנחנו רוצים אירופה של 5 במאי, כלומר פדרציה רופפת של מדינות שמסכימה רק על פתרונות מינימליים, אם בכלל, ואז מיישמת אותם רק בצעדים לאומיים כשמזג האוויר טוב ואז משעה אותם שוב בהזדמנות הראשונה?
או שאנחנו רוצים אירופה של 9 במאי שמודעת לאחריותה (8 במאי), כלומר מדינה פדרלית אירופית?
לאור האתגרים העומדים בפנינו כיום, כמו מגפות, התחממות כדור הארץ, הגירה מוגברת והזדקנות החברות שלנו, אנו רואים ש"הפתרון ההיבריד" שהושג עד כה, שאינו דג ולא בשר, אינו פועל ואינו יכול לעבוד .
ואת הקביעה הנצחית של המוסדיים בינינו האירופים שבסופו של דבר, ובאופן הגיוני למדי, ניתן להגיע למדינה הפדרלית האירופית בצעדים קטנים, תמיד אפשר לומר אחרי יותר מ-70 שנה, כשרוב האנשים כבר לא זוכרים למה הם התחילו ללכת בראשון. מקום פחות משכנע.
מצד שני, האזהרות עתיקות יומין של החוקה בינינו האירופים הולכות ומתגברות, ואומרות שעלינו אזרחי האיחוד, עם או בלי נציגינו, להחזיר את היוזמה ולעזור לדמוקרטיה ולאירופה, ובכך לכל האנשים, זכויות משלהם, אחרת ננצח שוב את הלאומנים ובעקבותיהם את הטוטליטרים אל הגזענים.
ה-9 במאי היום הוא אפוא הזמנה לא רק לחגוג את היום הזה כחג כלל-אירופי, אלא גם לדרוש מנציגי עמנו להקים כינוס אירופאי שבו החברה האזרחית מעורבת באופן משמעותי. בנוסף, עלינו האירופים שוב - לאחר 1945 ו-1985 - להכיר באחריות שלנו ולדחות בבירור את כל המאמצים האנטי-אירופיים!
ז'אן אסלבורן, שר החוץ של האיחוד האירופי שהוזמן ביותר, צודק בהחלט, הגבולות הפנימיים-אירופיים חייבים ליפול סוף סוף היום, 9 במאי 2020 - ואני מוסיף, גם זה לנצח!
הסיהופרים המושבעים של העולם הזה הורסים יותר בכמה שבועות ממה שכל הפוליטיקאים הרציונליים יכולים לבנות יחד בעשרות שנים!
ומה קונרד אדנאואר ממש כמו ריצ'רד פון ויצקר כבר בנו במאמץ רב, השחקנים הנוכחיים שלנו זורקים שוב את התחת.
"כי לרעיון האנושות, כאשר הוא מטוהר מכל רגשנות, יש תוצאה חמורה מאוד שבצורה כזו או אחרת גברים חייבים לקחת אחריות על כל הפשעים שבוצעו על ידי בני אדם ושכל העמים חולקים את נטל הרוע שבוצע על ידי כל האחרים. בושה בלהיות בן אדם היא הביטוי האינדיבידואלי גרידא ועדיין לא פוליטי של התובנה הזו".
חנה ארנדט, אשמה מאורגנת ואחריות אוניברסלית (1948)
