תמונה מומלצת: מחנה פליטים בשינקיארי, פקיסטן | © Pixabay
מלבד גל ההגירה הגדול האחרון לארה"ב לפני מלחמת העולם השנייה, החברה שלנו נוטה יותר לזכור את תנועות הטיסה של 'גרמנים אתניים' לחלק החופשי של גרמניה בסוף מלחמת העולם השנייה. אלה הגיעו מההתנחלות או השטח הלאומי לשעבר של גרמניה, שבסוף המלחמה נכנסה יותר ויותר להשפעת ברית המועצות דאז והפכה לנחלתן של מדינות אחרות.
כבר אז ניתן היה להבחין שהאנשים בעלי התפישה הפוליטית יותר ממשיכים לאזורים שהיו תחת חסותן של דמוקרטיות, מעצמות המערב של אותה תקופה; כלומר, גרמנים מאזור הכיבוש הרוסי של גרמניה עברו גם הם לרפובליקה הפדרלית. עוד נצפה שקבוצות אוכלוסייה אחרות שגם הן לא רצו להיות מושפעות מהשיטה הסובייטית ברחו עם ה'גרמנים האתניים'. מה שהוביל להגברת תגובות ההגנה באוכלוסיה הקולטת כבר אז ולא השתנה משמעותית עד היום; בין השאר, כנראה בא לעולם המונח 'תרמיל גרמני'.
גם לאחר שהמבנים הפוליטיים החדשים התגבשו והמלחמה הקרה השתוללה, עדיין היו תנועות הגירה נוספות ממזרח למערב. המניע של המהגרים היה מצד אחד השאיפה לחופש, הרצון להצליח להתפתח בחופשיות בחברה פתוחה, ומצד שני עצם הרצון לחיים טובים יותר מבחינה כלכלית.
ב-40 השנים הללו, כשמי שרצו גם להימלט מהטרור הסובייטי, למעט יוצאים מן הכלל, כבר חיו במערב ב-1989, ניתן היה להבחין בדברים הבאים בקרב המהגרים. אלו שברחו מסיבות פוליטיות ניסו להשתלב בביתם החדש במהירות האפשרית והשתתפו בהצלחה רבה כבר מההתחלה. לעומת זאת, מי שעסק בעיקר בשיפור כלכלי, רצה לחיות בחברה פתוחה ובעיקר בכלכלת שוק חברתית, אך רצו לשמור על אורח חייהם הישנה ככל האפשר, אם כן, להשיג לשנות ללא שינוי. לדעתי, בני האדם האלה לא נכשלים בגלל החברה, אלא תמיד בגלל עצמם!
כדי להחמיר את המצב, החל מ'עובדי האורחים', חלקים חדשים רבים באוכלוסיה הוזמנו מבלי לדרוש מהם השתלבות או אפילו השתתפות, מה שפיתה אותם לרצות להיות במצב טוב יותר מבחינה כלכלית, אבל אחרת לרצות להשאיר הכל כמו שהיה. כך נוצרו חברות מקבילות על ידי שני סוגים אלו של מהגרים בעלי מוטיבציה כלכלית – אם כי איני רואה במניעיהם להגירה ראויים לגינוי כלל – בהתאם למוצאם.
החברות המקבילות הללו, עם מודל החיים שלהן שלעתים קרובות מיושנים לחלוטין לחברה הפתוחה שלנו ולא מוצלחים במיוחד מבחינה כלכלית, הן גם מה שגורם לחבריהן ולקרוביהן הבלתי רצוניים להיכשל עד היום, וגם להבטיח שהחברה הפתוחה שלנו בכללותה גדלה יותר ויותר. מאוים.
כל עוד הכלכלה שלנו פורחת, אפשר להתעלם מהפערים החמורים הללו ולנטרל את ההשפעות השליליות בסובלנות כביכול, אבל רק כל עוד ניתן לייצר שגשוג מספיק לכולם.
אולם כעת מתברר יותר ויותר כי חלקי האוכלוסייה המרכיבים ותומכים בפועל בחברה הפתוחה ואחראים במידה רבה גם להצלחתה הכלכלית, מוכנים פחות ופחות לשאת בעצמם בעלויות של חברה פתוחה.
ההתנהגות הצרכנית הבלעדית של רוב החברות המקבילות וגם הסירוב הנצפה יותר ויותר של האוכלוסיה בכללותה מעוררים חשש שהישגי החברה הפתוחה שלנו יורדים לאט אבל בטוח מאחור ועצם קיומה של החברה שלנו מוטל בספק.
לכן, יש להראות לכל שאר האזרחים מהר ככל האפשר שחברה פתוחה והצלחתה הכלכלית תלויה בהשתתפות הרוב הגדול של האוכלוסייה ושהגירה מביאה גם יתרונות לכולם, כל עוד העולים לא רק משתלבים בתוכנו. חברה פתוחה, אבל גם להשתתף בה.
לכן אתה צריך לאשר את זה ברגע שאנשים שחיים כאן איתנו מסרבים לחברה הפתוחה, ללא קשר לרקע הגירה. זה האחרון יש במקרה של השתתפות ו סירוב להשתלב אבל היתרון הגדול הוא שאי אפשר לחייב אף אחד לגור כאן איתנו, והוא יכול בקלות לחזור אחורה או לעבור לחברות שמתאימות לרצונותיו בפועל.
"כי ללא חילופי רעיונות חופשיים לא יכול להיות חופש מחשבה אמיתי. אנחנו צריכים שאחרים יבחנו את מחשבותינו על; כדי לברר אם הם תקפים. הדיון הביקורתי הוא הבסיס לחשיבה החופשית של הפרט".
קארל פופר, כל החיים הם פתרון בעיות: על ידע, היסטוריה ופוליטיקה (2005:164)
