צילום: דגלי אבל מול בית המשפט המחוזי היילברון
מה שיותר ויותר אזרחים מתקשים לשאת יותר ויותר הוא הצביעות שבה פועלים רבים מדי מהפוליטיקאים שלנו בימינו.
דוגמאות אחרונות היו שוב ביום האבל הלאומי והשבועה הפומבית של הבונדסווהר בברלין.
פרשן שאיני מכיר טוב יותר כינה את הראשון רק "הזדמנות להפיל זר", למרות שה"טפטף" האמור אפילו לא טרח לקרוא על הזר למה הוא שם בכלל.
וכאשר נתפס עושה את זה, הוא לא רק הודה:
א) בגלל שזה חלק מהעבודה שלו וב) בגלל שהוא רוצה להיבחר מחדש - ברור שהוא כבר לא סומך על המצביעים שלו להיות כל כך ישרים - אבל במקום זאת הוא העמיד את המשטרה והפרקליטות על קורבן של מדיניות חינוך גרמנית מוטעית .
התנהגות פתטית כזו מוסיפה היבט חדש לגמרי ליום הזיכרון.
אם זה מספיק עצוב לראות דמעות תנין נשפכות ביום הזיכרון, עכשיו עולה על זה הזדמנות נוספת ל"מצעד פוליטי" בנדרים הציבוריים והשבעה של חיילים גרמנים.
לאחרונה מוצאים לא פעם כאלה שלא רק נמנעו מגיוס או שירות חלופי, אלא שהצהירו בגלוי במשך עשרות שנים שזה רק למטומטמים ול"לוזרים אזרחיים".
והתנהגות זו יכולה גם להיעשות פתטית עוד יותר, כלומר על ידי כך שסרבני מצפון מוכרים או רפיונים "מקצועיים", תוך שימוש בקשרים הפוליטיים שלהם, יתמנו לאחר מכן לקציני הבונדסוור, כשהם משתוללים בתקשורת עם המדים החדשים שלהם כמו "אפוד כיס bokassas" ואז להסביר במילים גדולות ל'חברים' הצעירים במעגל קטן שהגיע הזמן "ללמוד איך למות שוב".
"היה לי מזל שיכולתי להתמסר לחובתי בשנותיי הצעירות והנמרצות".
Hiroo Onoda, בניו יורק טיימס (17 בינואר 2014)
