תמונה תכונה: מחנות צבאיים באפריקה
מכיוון שהנצרות מלווה את האנושות כבר די הרבה זמן, למעשה אפשר כמעט בכל מקום בעולם להיות מסוגל להשתתף בשירות כזה - אולי לא בדיוק אחד מהעדה שלך, אבל בהחלט שירות נוצרי.
אם אתה עובד כחייל בחו"ל, אתה יכול בעצם להניח שילוו אותך גם בשרים או כמרים. יתרון שאין לזלזל בו, שלמרבה הצער מתברר לרבים רק באתר - ואם אתם נעדרים מהבית לחודשים, זה גם יכול להוביל להערכה חדשה לגמרי של האמונה שלכם.
לרוע המזל, לפני כמה שנים לא הצלחתי להביא לצוות שלי ולי גישה לכומר אחד לפחות כשהיינו בחוץ לאפריקה שמדרום לסהרה. יש להודות, לא כל כך התגעגענו לזה, לפחות בשבועות הראשונים - האתגרים היו פשוט רבים מדי.
אבל כשהתבססנו במקום וחוץ מהרבה נוף היה רק יותר שטח פנוי, שמחנו מאוד שמצאנו כנסייה ב"שכונה" שיכולה לספק לנו קצת מגוון לפחות בימי ראשון.
וכאשר, כמה שבועות לאחר מכן ובמרחק של יום מסע טוב מרוב העובדים שלי, מצאתי את דרכי כל כך טוב שחשבתי שאוכל לחפור בבוקר יום ראשון אחד או שניים, אז גם חיפשתי מקום ליד מקום הלינה שלי. כְּנֵסִיָה.
אפילו מצאתי את אלה ממש בקרבת מקום ועליתי לשם מוקדם מאוד בימי ראשון, כי לא רק שהעירו אותי מהרמקולים של מסגד בשכונה, אלא גם זוג ציפורים גדול מאוד ובעיקר רועש מאוד, שגרו ממש מול החלון שלי ובעצמם תמיד התלוננו במשך זמן רב על בעל התפילה, כך שלינה לא הייתה אופציה. במהלך השבוע יכולת להגיע מיד לעבודה, ובימי ראשון אפשר ללכת ישר לכנסייה.
היתרון של הכנסייה הזו היה שלפחות תפילות יום ראשון התקיימו תמיד במשמרות, והכנסייה הייתה תמיד מלאה עד המושב האחרון. הזמנים שניתנו היו פחות טובים, שכן הם שימשו את הקהילה יותר כמדריך גס.
בהתבסס על מערך התהלוכה מול הכנסייה, יכולתי לראות כמה זמן היה עד לטקס הבא ואז להחליט אם אלך לטקס הנוכחי או לחכות לטקס הבא.
את השירותים הראשונים, שנמשכו תמיד כשעתיים טובות, ביליתי בחלק האחורי של הכנסייה כדי לא למשוך תשומת לב בתור האדם הלבן היחיד, אבל איבדתי בהדרגה את הביישנות ולבסוף, למען הנוחות, הצלחתי להגיע מושב באמצע הקהילה. אגב, זה הוביל פעם לילדה קטנה שישבה מאחוריי והדפה את שרוול הז'קט שלי בזמן הדרשה כדי לראות אם גם היד שלי לבנה. כשהסתובבתי והסתכלתי לילדה בעיניים, היא פרצה בהתקף צרחות והכנסייה הרועשת אחרת השתתקה פתאום כמו עכבר. האם הרגיעה את זה והדרשה נמשכה. זמן קצר לאחר מכן, הילדה הקטנה הרים את רגלי המכנסיים ולא העזתי להסתכל לאחור.
למעט שירות הבוקר, כל שירות היה לפי אותו סדר. הכיכר מול הכנסייה הייתה מלאה ואנשים דיברו. לפני שהכומרים, הלהקה, מתנדבים נוספים והקהילה יצאו חגיגית מהכנסייה, התכנסה אותה תהלוכה מול הכנסייה, רק כדי להיכנס לכנסייה באותה חגיגיות לאחר שהראשון עזב. כמה כמרים ליוו לפחות שתי תפילות, שהבחנתי בהן כשהלכתי לשירות מאוחר מדי ומיד לאחר מכן לאחר מכן.
מכיוון שהשירותים נערכו בעיקר בשפה אפריקאית אחת או יותר, היה לי קשה לעקוב אחרי כל התוכן, שהיה פחות טרגי, שכן המוזיקה והשירה תמיד שלטו. וחוץ מזה היה בדרך כלל המולה בשורות הקהילה, מה שעשה לפעמים את הרושם שהכומר והמתנדבים מלפנים חוגגים טקס שונה משאר בני הקהילה בשורות האחוריות.
לפעמים אפילו קרה שחבר מהקהילה מיהר קדימה בצרחות, מנופף בידיו וברגליו ומטלטל את כל גופו ואחד הכמרים ביצע מעין "גירוש שדים", לפיו כל העדה נקלעה למעין אקסטזה.
אפילו אחרי כמה חודשים, תפילות הכנסייה של שעתיים תמיד הסתיימו מהר יותר מאשר שירותים רבים בכנסייה כאן. גם הביקורים שלי לא נעלמו מעיניהם, אז זה היה רק עניין של זמן לאחר השירות שקיבלתי הזמנה ללימוד התנ"ך שאחריו, שהאריך את ביקורי בכנסייה של יום ראשון לארבע שעות טובות.
בהתחלה, לימודי התנ"ך הללו היו חוויה מאוד מיוחדת, כי המשתתפים ניתחו פרק אחד אחרי השני בהדרכת כומר וניסו לערב אותי בזה. אבל זה גם גרם לי להכיר יותר ויותר על הקהילה ועל הדת המיוצגת שם. כאשר כמה כמרים התעקשו אז בלימוד התנ"ך שיש להרוג הומוסקסואלים כי הם השטן, ביקורי בכנסייה בקהילה זו היו נחלת העבר והעדפתי לנצל את הזמן הפנוי לטיולים של יום ראשון בכפר.
הניסיון שלי עם קהילות הוא שאין שתי קהילה זהות. כל קהילה היא שונה וייחודית, משקפת את חברי הכנסייה הבודדים ומפתחת מסורות משלה, גם אם כולן מבוססות על כתב קודש אחד - התנ"ך שלנו. ולכן אדם יכול לראות את עצמו בר מזל אם, כנוצרי, אדם מוצא בדיוק את הכנסייה שבה הוא מרגיש נוח ובטוח.
"הלא דתיים יותר דתיים ממה שהם יודעים, והדתיים פחות ממה שהם חושבים".
פרנץ גרילפרצר, לימודי פילוסופיה ודת. מחקרים היסטוריים ופוליטיים (2011: 32, 1857.)
