צילום פוסט: מבוך | © PublicDomainPictures ב-Pixabay
זה נגמר! סוף כל סוף. יש לי את הזמן הזה Minima Moralia של אדורנו לקרוא עד הסוף המר. וגם על זה זכיתי, כי במהדורה הזו יש לי העורך הוסיף טקסטים ש תיאודור וו. אדורנו הוסר מכתב היד שלו בעודו בחיים. אולם מאחר שמעולם לא התרחק מהתוכן הכלול בו, סבור העורך כי לאחר מכן יוכל להוסיף אותו כקובץ מצורף בסוף.
אני כבר מזמן משוכנע שספר טוב צריך להיקרא לפחות שלוש פעמים, ואם אפשר במחזורי חיים שונים. וכך הצלחתי הפעם לא רק לקרוא את הספר עד הסוף, אלא גם לחטוף ממנו פיסת חוכמה כזו או אחרת, שכנראה לא הבנתי כשהייתי צעיר יותר. בנוסף, חלק מהקטעים אפילו העלו בי חיוך, מה שהיה מטלטל אותי לפני 30 שנה טוב ואולי כן. כבר השתמשתי בכמה ציטוטים מהספר למטרות שלי; הרעיון מאחורי זה היה לעשות קצת פרסום לספר.
אולם כעת מתחיל החלק הקשה בקריאה, כי הוספתי הערות ומחיקות למספר קטעים בספר, שבחלקם הייתי רוצה כעת להסתבך בעצמי. היתרון של זה הוא שאני יכול להיות יותר סלקטיבי מאשר כשהייתי צעיר. ההסתבכות תעזור לי להבין את הספר הזה קצת יותר טוב וגם תקל עליי להתייחס אליו שוב במידת הצורך. אבל אני די בטוח בדבר אחד, אני לא אקרא את הספר הזה פעם שלישית. אף על פי כן, אני חושב שהספר הזה צריך להידרש לקריאה והיה צריך להחליף הרבה רומנים בבית ספר במשך זמן רב - הקושי הוא שהספר עשוי להיות מעט מהמם עבור רוב האנשים.
אבל אתה לא מגיע רחוק יותר אם כבר עשית את הפעם האלף אפי בריסט מואר בכל ההיבטים. אתה יכול גם להיכנס לטריטוריה חדשה יותר. הרהוריו של אדורנו על זמננו חשובים במיוחד כיום, במיוחד עבור כל אלה שרוצים להבין את סופה של הדמוקרטיה בתקופה שבה שלנו נמצאת יותר מסכנת הכחדה! - אבל אנחנו מעדיפים להתווכח אם עדיין מותר להגיד אמא או לכתוב את המילה כושי, מה שלא באמת נותן תמונה טובה של היכולת שלנו לדמוקרטיה.
אנחנו מעדיפים לשכתב ספרי ילדים ישנים ובכך לתעד שאיננו מסוגלים יותר לסווג את מה שנכתב בזמן ובהקשר או אפילו להבין מה המחברים רצו לספר לנו או אפילו היו צריכים לומר. גרוע מכך, אנו מתעללים בסופרים שלמרות שכמעט אף אחד לא קרא אותם בעצמו, ממשיכים להקרין סמכות לאנשים חסרי ניסיון לחלוטין מסיבות שאינני יכול להבין.מולטקה האב הוא מקרה כזה. גרוע מכך, כאשר אפילו המדענים שלנו באורך עמודים סוקרטס ציטוט.
כדי להבין את הקריאה כראוי, עלינו קודם כל להבין טוב יותר את הכתיבה. תיאודור וו. אדורנו יש במינימה מורליה גישה מאוד נעימה, כלומר: "זה מה שטבעה הרופף והבלתי מחייב של הצורה רוצה לבטא, וכך גם הוויתור על הקשר תיאורטי מפורש."
קיצוניות נוספת הם כנראה השירים והאפוסים, שבהם יושבים המחברים שעות, אולי אפילו ימים, מעל כל פסיק, רק כדי להסיר אותו שוב בסוף. גרד מ. הופמן נאמר לאחרונה: "כשהייתי בתיכון, כשהייתי צריך לפרש שירים, שאלתי את עצמי למה אנשים כותבים טקסטים כאלה. לא מצאתי את התשובה עד עכשיו..."
אני חושב שצורת כתיבה זו, על ידי הדיוק שלה בלבד, היא הדרך הטובה ביותר לסופר להיות מסוגל לבטא את מחשבותיו במילים. וגם כאן, כל קורא מקבל מספיק מרחב פעולה לפרשנות משלו - אי הבנות לעולם לא ניתנות לביטול לחלוטין.
פחות ופחות אנשים מוכנים לתרגל את אומנות הכתיבה הגבוהה הזו, במיוחד כשהיא לובשת תכונות אפי, כי לוקח הרבה זמן לעשות מאמץ כזה.
כנראה נחסך מאיתנו אפילו רוב הספרים. גם אני מעדיף פשוט לכתוב מולי ואני מרוצה אם ההרחבה שלי תואמת 80 אחוז ממה שנועד במקור; אני לא משקיע יותר זמן בשינוי 20 האחוזים הנותרים.
לכן אני מעריך את זה מאוד כשאחרים עושים את המאמץ ליצור דגשים בכתיבה בפועל. אחד כזה הוא "השיר של עצמי". וולט ויטמן כתבתי. כדי להבין טוב יותר את השיר הזה, רצוי לא רק לקרוא אותו פעם אחת בשלמותו, אלא גם להשוות את השיר בגרסתו הראשונה משנת 1855 לגרסתו האחרונה משנת 1892. שניהם מסתיימים במילים הבאות.
אם לא הצליח להביא אותי בהתחלה, תמשיך לעודד,
וולט ויטמן, שיר של עצמי
מתגעגע אליי מקום אחד חפש במקום אחר,
אני עוצר איפה שהוא מחכה לך.
חלק מהקוראים ישאלו את עצמם כעת מה זה קשור למינימה מוסרית. לא פחות מזה עם המגנה מוראליה של אריסטו, אגב אחד הסטודנטים של אפלטון וכנראה ליד אפלטון, שהוא סטודנט סוקרטס היה אחד המקורות העיקריים לכל מה שאנחנו מדברים עליו היום סוקרטס מתכוון לדעת.
כמו כתיבה, הבנת הקריאה היא משימה שבדרך כלל מזלזלים בה. במיוחד כמנטור קריאה בבית ספר יסודי ובמסנו וכן כמרצה באוניברסיטה, אני נדהם עד כמה מעט סטודנטים היום עדיין יודעים על השפה שלנו, על "מערכת ההפעלה" הממשית של החשיבה שלנו.
אני נדהם יותר ממה שרבים מהקוראים של היום מבינים ממה שקראתי זה עתה. ואני אפילו לא מדבר על הפרשנויות השונות האפשריות. אם כתיבה חופשית וקריאה חופשית רק מובילות לחוסר הבנה ואי הבנות, אפשר לחשוב האם הכתיבה עצמה צריכה להיות שוב פורמלית יותר – זה לא בהכרח חייב להיות חרוזים. אבל גם לא איסורי כתיבה ודיבור. אפשר בהחלט להסכים על דקדוק וכתיב אחידים.
בכל מקרה, צריך לדאוג שבסופו של דבר הבינה המלאכותית לא רק תכתוב, קוראת, מבינה וחושבת, ושאנחנו נשמרים בכלובים עם הפרימטים האחרונים באופן הגיוני למדי.
"השובבות מתרחשת דרך הנושא פרובנדום: אדם עושה שימוש בדיאלקטיקה במקום לאבד את עצמו בה. ואז המחשבה הדיאלקטית העליונה חוזרת לשלב הפרה-דיאלקטי: האמירה השלווה שיש שני צדדים לכל דבר".
THEODOR W. ADORNO, MINIMA MORALIA (מהדורה 14 2022 [1951]: 283)
