דרמה ים תיכונית

צילום פוסט: סירת פליטים בים התיכון | © Pixabay

כבר כמה שבועות שהמצב הלא-טראגי של הפליטים שמנסים להגיע לאיחוד האירופי דרך הים התיכון מדווח בהרחבה בתקשורת וגם החברות האירופיות שלנו מתחילות להתייחס לנושא הזה. בנוסף ל"תגובות הגנתיות" מחלקים רבים באוכלוסייה, מתקיימות הפגנות הזדהות חוזרות ונשנות עם הפליטים וניסיונות פרטניים לעזור. בנוסף, "ארגוני סיוע" מבוססים רבים כמו גם פוליטיקאים, המכירים את הסיכוי שלהם לחזק את מעמדם בנושא זה, מנסים להרוויח על גב הטובעים. הפליטים נקלעים בין תחומי העניין המגוונים ביותר ועליהם לקוות כעת להיות בין בני המזל המעטים שיכולים להימלט מהמצב הקטסטרופלי הזה בחיים.

בניגוד למה שנהוג לחשוב, הדרמה הים תיכונית אינה חדשה ואינה מפתיעה את כל האחראים והמתעניינים. אני משוכנע בתוקף שהפוליטיקאים האחראים שלנו הביאו למצב הזה בכוונה במשך עשרות שנים, וזאת על פי המוטו: "ברגע שהעגלה פגעה בקיר, מספיק פתרונות מהירים וזולים כדי לעזור לאוכלוסיה שלנו מול האסון. להיות מסוגל לסחוט כמה ויתורים". לנוכח "לחץ הזמן" וה"טרגדיה", האחראים אינם נדרשים עוד להציע פתרונות מחושבים, ברי קיימא וארוכי טווח. בסופו של דבר, זה הופך את זה למצב של win-win עבור פוליטיקאים ובוחריה. לכן גם נראה הרבה "קוסמטיקה" בשבועות ובחודשים הקרובים, אבל רק עד שקטסטרופות אחרות יטילו כישוף על אוכלוסיות האיחוד האירופי.

כבר בשנות החמישים, פוליטיקאים בעלי חזון באירופה ומחוצה לה כיוונו ל"ארצות הברית של אירופה" על מנת להשיג עתיד טוב יותר לכמה שיותר אנשים. הם כבר חשבו צעד אחד קדימה. מכיוון שסוף מלחמת העולם גם גרם לכך שהמושבות האירופיות לשעבר באפריקה היו כעת לבדן, לא רק נאלצו להיאבק במורשת האירופית, אלא גם להתמודד עם תחרות עולמית. לנוכח המצב הקשה המתקרב ומודעים לאחריותה של אירופה, פוליטיקאים כגון רוברט שומאן "אירופה[1]": בנוסף לאיחוד אירופה, גם מדינות אפריקה צריכות להתאחד ושתי הקהילות צריכות להפיק תועלת מהיתרונות של השנייה בשיתוף פעולה הדוק זו עם זו. זה היה לפחות מגביל מאוד את תנועות ההגירה, אבל הם בהחלט היו מאפשרים לתאם אותם.

עם תחיית הלאומנים הואט תהליך האיחוד באירופה, ומצד שני אפריקה המשיכה להיות החצר האחורית של אירופה וספקית זולה של חומרי גלם לכל העולם. זה חיזק את לחץ ההגירה על אירופה וכמה מדינות (למשל צרפת) כבר החלו לתכנן מחנות קבלה גדולים יותר בתוך ארצם. גם תוכניות סיוע לאומיות לפיתוח החלו שוב ושוב, אשר אומנם השפיעו על האסונות הקשים ביותר, אך מבלי להילחם בסיבות.

במהלך האיחוד הנוסף של אירופה, האיחוד האירופי לא רק התבצר, מה שהופך את זה כמעט בלתי אפשרי לברוח לאיחוד האירופי באופן חוקי, אלא גם הכוחות האירופיים ניסו שוב ושוב מאז שנות ה-1970 לכל המאוחר, על מנת לפחות למצוא פתרון בר-קיימא לתנועות ההגירה.

גישה פרגמטית חדשה זו חזתה את היווצרותו של "איחוד ים תיכוני". רעיון זה התבסס על חוויות עתיקות (Mare Nostrum) והעובדה שאי אפשר לשלוט בשום גוף מים ללא החוף הנגדי. חיזוק כל מדינות הים התיכון צריך לא רק לקדם את המדינות המתאימות מבחינה כלכלית, טכנולוגית וחברתית, אלא גם למנוע מהים התיכון להפוך לגבול שקשה לשלוט בו. העלייה הכלכלית שצפויה לאפריקה כולה תחליש את תנועות ההגירה וגם תוביל לכך שניתן יהיה לשלוט בגלי ההגירה כבר בשיא הסהרה.

מאז האביב הערבי לכל המאוחר, התברר למרבה הצער שגם הלאומנים באירופה לא יתמכו בגישה הזו. ועד עכשיו, לכל המאוחר, היה צריך להיות ברור לכולם שהתנועות הנודדות יתגלגלו ללא מעצור לעבר אירופה. הים התיכון הפך אפוא מיעד נופש לאירופאים למלכודת מוות עבור המבקשים עזרה.

זו הסיבה שאני אישית יכול לתאר כשערורייתי את הפתרון הפופולרי כיום, שימוש בכמה ספינות מלחמה כדי לדוג כמה פליטים מהים התיכון ולעשות זאת בצורה יעילה ככל האפשר עם העיתונות.

למרות זאת, לפני מספר ימים אספתי מחשבות ראשוניות על המבצע שנקרא לאחרונה "מארה אירופהאום" כבסיס אפשרי לדיון ואני מקווה שהפוליטיקאים שלנו יוכלו לספק את הכספים והמשאבים הדרושים במיליארדים כדי שהאירופי שלנו ערכים לא מצטרפים לפליטים האפריקאים בים התיכון האבודים.

———————————————————————–

[1] רוברט שומאן: "עבור אירופה" (מהדורה שנייה 2: 2010)


"Créer le navire ce n'est point tisser les toiles, forger les clous, lire les astres, mais bien donner le goût de la mer qui est un, et à la lumière duquel il n'est plus rien qui soit contradictoire mais communauté dans אני אוהב."

אנטואן דה סנט-אכזופרי, מצודה (1948, LXXV)