תמונה תכונה: ממונס לקמבראי, התקפה בריטית 25 באוגוסט 1914 | © Shutterstock
כרך השירה "קצב אירופה החדשה" עדיין מחזיק אותי בקסם. כרך השירה הזה, שעדיין הוא ברובו מ חריט אנגלקה המכילים שירים שחיבר בעצמו, פורסם לראשונה ב-1921, כשלוש שנים לאחר מותו האלים על ידי קמבראי. אדוארד תומאס, שכתבתי בתרומה לשיר מאת רוברט פרוסט (הדרך שלא נבחרה) הנזכר, נפל שנה קודם לכן באראס; כמו גם אינספור אנשים חפים מפשע אחרים, בעיקר גברים, שנטבחו ללא הגיון למען אירופה שלנו.
חריט אנגלקהשיר של"אחרי חלום כבד"כבר הצגתי כאן בבלוג הזה לפני כמה ימים, מה שגרם לי להמשיך לדפדף בכרך השירה שלו. הקצב של אנגלקה של אירופה החדשה לא מרפה ממני ומאלץ אותי לקבל סערות נפשיות משלי, שמתדלקות עוד יותר לסערת אש בגלל המלחמה האירופית (!) שמתחוללת כרגע. כן, אירופה כולה שלנו שוב במלחמה ושאר העולם צריך להיזהר מאוד שאנחנו האירופים לא נבעיר את העולם בפעם השלישית.
למעשה, אירופה החדשה של אינספור אנשים שחוטים, בעיקר צעירים מאוד, מעולם לא מצאה את הקצב שלה. במבט לאחור, צריך להכיר בכך שהתקווה לאירופה שלווה, חופשית ודמוקרטית כבר נקברה בתעלות מלחמת העולם הראשונה. המרד האחרון של צעירים שחלמו על עתיד משותף לאירופה במדינה פדרלית אירופית כמתווה לעולם טוב יותר, ממש הופצץ במהלך מלחמת העולם השנייה.
כפי שאנו רואים היום, המאמצים האירופיים האחרונים של האירופאים המוצהרים ששרדו את זעם המלחמה - כלומר אנחנו - היו לא יותר מגזים גרועים. האירופים האחרונים באמת יהפכו כעת כנראה לקורבנות של המלחמה האירופית האחרונה הזו. ומי שישרוד יוכל כנראה רק לגהק על אירופה - לפני שאירופה שלנו תגשים סוף סוף את גורלה: "בזה היה בסדר, הכל היה בסדר, המאבק הסתיים. אירופה זכתה בניצחון על עצמה. זה אהב את האח הגדול."
כן, כולנו האירופים במלחמה אירופית חדשה והפעם החזיתות ברורות וברורות! מצד אחד, האירופים נלחמים למען חופש ודמוקרטיה, ומצד שני, האירופאים נלחמים על עבדות ודיכוי – וזאת על פני כל הדתות, הקבוצות האתניות ואזורי השפה!
והמלחמה הזו לא רק השתוללה באוקראינה מלכתחילה - רק את הרצח והטבח שם כבר אי אפשר להתעלם אחרי שנים של הסתכלות לכיוון השני. המלחמה כבר מתנהלת עכשיו בפרלמנטים שלנו ברחבי אירופה, ברחובות, בבתים ואחרון חביב בכל כלי התקשורת. והתוצאה עדיין לא ברורה לחלוטין, למרות שכבר הבעתי כאן את חששותי!
בנוסף לשתי מלחמות העולם שכבר נלחמנו - בואו נעזוב את המלחמה הקרה בצד - שבהן אנו הגרמנים אשמים במידה רבה, יש עכשיו את המלחמה השלישית הזו, והפעם אנחנו הגרמנים אפילו הצלחנו להיות מיוצגים בשני הצדדים בזה מלחמה . אנחנו כנראה רוצים להיות בצד המנצח הפעם! ולנו הגרמנים כמובן לא אכפת מי ינצח!
לאירופה שלנו מעולם לא היה קצב משלה, ואף פעם לא היה לה עתיד משלה! עתידה של אירופה היה קבור בשדה הקרב עוד לפני שהצליח להתחיל.
בכל מקרה, אנחנו יכולים לנקות שני מיתוסים של אנושיות במלחמה האירופית הזו, זה של אשמת מלחמה וזו של אמנציפציה.
כמו שאומרים: "זקנים עושים מלחמה, צעירים נלחמים ומתים."(הציטוט הזה הוא לעתים קרובות וינסטון צ'רצ'יל מיוחס). היום אנחנו יודעים טוב יותר ואפילו יכולים לחוות את זה בשידור חי ב-YouTube: עצלנים עושים מלחמה ואנשים חפים מפשע מתים!
ובמיוחד במלחמה האירופית הזו, כולם באמת מדברים על אמנציפציה. נשים משוחררות - אני לא כולל אמהות צעירות ונשים בהריון (!) - עומדות זו לצד זו עם אחיהן, אבותיהן, בעליהן ובניהן, במיוחד במלחמה הזו. אנחנו יכולים גם לחוות מהן נשים משוחררות כאן בשידור חי וב-YouTube. ואם היו מספיק נשים משוחררות, אז נוכל לתת לגברים את המותרות של עריקות והתחמקות.
והמלחמה הבאה שוב תיגרם על ידי מתחמקים, עריקים ונשים צורחות. אחרוני האירופאים יסתכלו על החינניות מלמטה במשך זמן רב או, כפי שאמרו זאת המזרח אירופים כל כך פרחוני, ידאגו לחמניות נפלאות.
אבל עכשיו בחזרה לשנת 1918. חריט אנגלקה כתב את שירו האחרון כנראה ב-20 ביולי 1918. ב-11 באוקטובר 1918 נפצע שוב באורח קשה ומת ב-14 באוקטובר 1918 בבית חולים שדה בריטי ליד קמבראי.
לחיילי המלחמה הגדולה
לזכרו של אוגוסט דפהלְמַעלָה! מתעלות, מערות חרס, מרתפי בטון, מחצבות!
צאו מבוץ וגחלים, אבק סיד וריחות נבלות!
בחייך! חברים! כי מלפנים לחזית, משדה לשדה
בואו החג החדש של העולם לכולכם!
קסדות פלדה, כובעים, קפי! והרחק את הרובים!
די עם האיבה שטופת הדם והכבוד הרצחני!
אני מכשף את כולכם על ידי הכפרים והעיירות המקומיות שלכם,
מלכלך, ניכוש, זרע השנאה הנורא
מפציר בך באהבתך לאחות, לאמא, לילד,
מה לבדו גורם ללב המצולק שלך לשיר.
באהבתך לאשתך - גם אני אוהב אישה!
באהבתך לאמך – גם אני נישאתי ברחם!
באהבתך לילדים - כי אני אוהב את הקטנים!
והבתים מלאים קללות, תפילה, בכי!האם שכבת ליד איפר, המרוסקת? גם אני שכבתי שם.
עם מיחיאל, הנגועה? הייתי במקום הזה.
דיקסמויד, המוצף? שכבתי מול המצח שלך
בערוצי הגיהנום של ורדן, כמוך בעשן ובצלצול,
איתך בשלג לפני דונבורג, קפוא, יותר ויותר קודר,
שכבתי מולך על הסום אוכל הגופות.
שכבתי מולך בכל מקום, אבל אתה לא ידעת את זה!
אויב לאויב, אדם לאדם וגוף לגוף, חם ו
הדוק.הייתי חייל ואדם ועושה חובה, בדיוק כמוך
צמא, חסר שינה, חולה - תמיד בצעד ובפוסט.
הופל מדי שעה, צרח עליו, הודח על ידי מוות,
צפוף כל שעה בבית, אהובה, מקום לידה
כמוך וכמוך וכולכם. –
קרע על החצאית שלך! חשוף את הבליטה של החזה!
אני רואה את המרעה של חמש עשרה, את הקרום הגלדי,
ושם על המצח התפור חריץ מהסערה ב-Tahüre -
אבל אם אתה לא חושב שאני צבוע, אחזיר לך את אותה שכר:
אני פותח את החולצה שלי: הנה הצלקת הצבעונית על זרועי!
מותג הקרב! של קפיצה ואזעקה,
זיכרון נעים הרבה אחרי המלחמה.
כמה אנחנו גאים בפצעים שלנו! גאה בכם
אבל לא יותר גאה ממני בשלי.לא נתת דם טוב יותר, ושום כוח אדום יותר,
ואותו חול קצוץ שתה את המיץ שלנו! –
האם הסדק הנורא של הרימון ריסק את אחיך?
האם הדוד שלך, בן דודך, הסנדק שלך לא מת?
האם האב המזוקן לא קבור בשקע?
והחבר שלך, החבר המצחיק שלך מבית הספר? –
הרמן ופריץ, בני הדודים שלי, זרמו דם,
והחבר המועיל, הצעיר, הבלונדיני והטוב.
ובבית המיטה שלו מחכה, ובחדר העניים
מאז שש עשרה, מאז שבע עשרה האם הנוגה עדיין.
איפה הצלב והקבר שלו עבורנו! –צרפתי דו, מברסט, בורדו, גארון,
אוקראינית אתה, קוזק מאוראל, דניסטר ודון,
אוסטרים, בולגרים, עות'מאנים וסרבים,
כולכם במערבולת המשתוללת של פעולה ומוות -
אתה בריטי מלונדון, יורק, מנצ'סטר,
חייל, חבר, למען האמת רעהו והטוב ביותר -
אמריקאים, ממדינות החירות המאוכלסות:
לזרוק: עניין מיוחד, גאווה לאומית ודואליות!
אם היית אויב ישר, תהפוך לחבר ישר.
הנה היד שלי, כדי שעכשיו, יד ביד, הם כורכים את עצמם במעגל
והיום החדש שלנו מצא אותנו אמיתיים ואנושיים.העולם גדול ויפה ויפה לכולכם!
בוא הנה נדהם! לאחר קרב וגניחות דם:
כשימים ירוקים זורמים בחופשיות אל אופקים,
כמו בוקר, ערב גלוטן בבהירות טהורה,
כשהרים עולים מהעמקים,
כמה מיליארדי יצורים רועדים סביבנו!
הו, האושר הכי גדול שלנו הוא: החיים! –הו, האח הזה באמת צריך לקרוא לעצמו שוב אח!
שמזרח ומערב מכירים באותו ערך:
השמחה הזו שוב תבהב בין העמים:
ואדם לאדם לטוב מתחמם!מחזית לחזית ומשדה לשדה,
חריט אנגלקה, 1918
בואו לשיר את חג העולם החדש!
מכל השדיים שאגה רעד:
מזמור שלום, פיוס, התעלות!
והשיר שועט הים, המהביל
המקסים, חובק האחים,
הרחמן הפראי והקדוש
בקול רם עד פי אלף האהבה מסביב לכל כדור הארץ!
