תמונה תכונה: שדה תעופה צבאי בשנות ה-1990
תמיד אהבתי לשיר, ואני מעדיף לשיר לגמרי אוף קי - אני טבעי בשלב הזה. ולכן לא הייתה שאלה עבורי שגם אני התנדבתי למקהלת בית הספר. מה שלא עשה לי רע, כי כשהמורה למוזיקה זיהה את איכויות השירה שלי, עשינו עסקה, כמו שאומרים היום: הפסקתי להגיע לישיבות המקהלה ומעולם לא קיבלתי ציון גרוע משליש במוזיקה. העסקה נמשכה עד שסיימתי את התיכון, וזו אמורה להיות הוכחה מספקת לאיכויות השירה שלי.
אחר כך, כחייל, גיליתי מחדש את שירת המקהלה, והפעם היופי היה שהשירה צריכה להיות רק בקול רם ואף אחד לא התעסק בשאר, לפחות בשנים הראשונות. ואם עדיין היית בטוח למדי בטקסט, על אחת כמה וכמה. אגב, אף אחד, באמת, אף אחד לא הפריע לתוכן השירים וכמעט לאף אחד מהחיילים לא היה אכפת מזה. זה תמיד היה אותם שירים, שחלקם הושרו כבר יותר ממאה שנים. ולכן לכל גדוד היה כנראה שיר אחד או שניים שכל חייל צריך להיות מסוגל לשיר, וחשדתי כבר אז שדווקא את השירים האלה הכירו הסמלים הוותיקים את המילים, לפחות פסוק ממנו.
זה העיד על איכויות השירה שלי כשיום אחד בא אליי הממונה מהמחלקה שלי והבטיח לי שהם באמת רוצים לעשות הכל איתי ובשבילי, אבל יש להם רק משאלה אחת, כלומר שאני לא אשיר יותר יחד. זה היה אז סוף סוף עם אומנות השירה שלי ובעשורים הבאים פשוט זמזמתי יחד.
ואז יום אחד הכרנו זמרת אופרה מעולה שגם הייתה משוכנעת בתוקף שכולם יכולים לשיר. כשהפכנו לחברים וכולנו הכרנו טוב יותר, היא שינתה את דעתה המקצועית: כולם יכולים לשיר, חוץ מהיינריך.
וכך היה לי תענוג מאוד מיוחד כשהצלחתי להכיר את האדונים של קורו דל גראפה טוב יותר ויותר, כי הם היו כל כך מקסימים וגרמו לי לשיר שוב ושוב, עם הזמר הכי חזק ממש ליד אני מוודא שהצלילים שלי טבעו במקהלה. הזמרים לקחו את זה בהומור כשאחד מהצלילים שלי עבר לקהל, ובהתחלה הם אפילו ניסו לעזור לי עם טיפ או שניים - לשווא, כמובן.
רק עכשיו, וזו גם הסיבה לפוסט הזה, שמעתי את הילד הבכור שלי שר שיר של חייל, שמזכיר לי עכשיו את השיר האהוב עליי. אני לא יודע אם זה אסור בינתיים, וכמו שאמרתי קודם, לרוב הטקסט לא היה משנה בכל מקרה.
זה כל כך נחמד להיות חייל
זה כל כך נחמד להיות חייל, רוזמרי,
לא כל יום מביא שמש, רוזמרי,
אבל אתה, אתה הקמע שלי, רוזמרי,
את מקדימה אותי בכל דבר, רוזמרי.חיילים הם חיילים
במילים ובמעשים,
אתה לא יודע שום רפש
ונכון רק לבחורה אחת
Valleri, Valleralle ralle ra!
רוזמרין.שנתיים עברו כל כך מהר, רוזמרי,
וכשאני אהיה איתך שוב, רוזמרי,
ואז אני מנשק אותך ואומר לך, רוזמרי,
מעכשיו, מותק, את שלי, רוזמרי.חיילים הם חיילים
במילים ובמעשים,
אתה לא יודע שום רפש
ונכון רק לבחורה אחת
Valleri, Valleralle ralle ra!
רוזמרין.בנאמנות לנצח, רוזמרי,
בואי שנינו נלך למזבח, רוזמרי,
ותלחץ איתנו ידיים, רוזמרי,
בנאמנות למולדת, רוזמרי.חיילים הם חיילים
הרמס ניאל
במילים ובמעשים,
אתה לא יודע שום רפש
ונכון רק לבחורה אחת
Valleri, Valleralle ralle ra!
רוזמרין.
כדי לא לקבל הערות כוזבות בפוסט הזה בבלוג - שכנראה יהיה אני - אני רוצה לציין ששני השירים האחרונים, ששרתי במלוא הלהט, הם "Va, pensiero" (ג'וזפה ורדי) ומצד שני "בלה צ'או", המנון ההכרה בהתנגדות האיטלקית.
ותמיד הצלחתי להזדהות טוב יותר עם התוכן של שני השירים האלה, אבל אני גם שמח לציין ששניהם פחות מתאימים לצעידה, וזה מה שחשוב בסופו של דבר כשמדובר בשירי חיילים.
אגב, חבריי לרכבת דאז אהבו הרבה יותר את שירי החיילים האמריקאים שלי, גם המילים היו הרבה יותר פשוטות והתוכן היה מאוד קל להבנה - אם כי באנגלית - והיום הם עדיין הופכים כל ראפר לילד חלב טהור. השירים האלה היו כל כך טובים שמנקודת המבט של היום אני נמנע מלהציג אותם כאן.
כי דברים מסוימים יכולים להיות מובנים רק אם מסתכלים עליהם בהקשר הזמני שלהם. למרבה הצער, מעטים מאוד מסוגלים לעשות זאת.
