על הרג

צילום פוסט: חייל | © Pixabay

פורסם כבר ב-1995 דייב גרוסמן ספרו "On Killing: The Psychological Cost of Learning to Kill in War and Society", שבו הוא טוען, בין היתר, שהחברה האזרחית של היום, במיוחד התקשורת, מתאימה טכניקות צבאיות המקלות על חיילים להרוג. שיעור הרצח גדל מאוד, במיוחד בקרב צעירים.

עבור חייל, ספרו של גרוסמן הוא בהחלט קריאת חובה כדי להתעמק יותר ב"להרוג ולהיהרג".

לציבור המתעניין, אך בעיקר לעיתונאים, הספר שווה עיון גם על מנת להטיל ספק במעשיו שלו במידת הצורך. וזאת למרות שלעתים מאשימים את גרוסמן בכך שהתזות שלו אינן מוכחות מדעית ושהוא יציג את העובדות בצורה לא מובחנת ולא מקובלת.

אני משוכנע בתוקף שהרג לא קל מאוד עבור רובנו, ושאפילו סוציופתים או פסיכופתים צריכים סיבה ללכת לרצוח במדינה שלנו.

אני גם מניח שאירועים כאלה דוברו לאחרונה על ידי כמה מפלגות והפוליטיקאים שלהן כדי לקבל אחוזים מציבור הבוחרים במקרה של מפלגת איחוד אחת לפחות ובמקרה של מפלגות טוטליטריות כדי לזרוק את המערכת הדמוקרטית שלנו. משותף בכללותו .

ו"הלך הרוח האפוקליפטי" הזה המופץ על ידי חלקים מהפוליטיקה נקלט בשמחה רבה על ידי התקשורת ומועבר ללא הרף אל המוח של אחינו האזרחים בכל הערוצים.

בינתיים, כל השוליים הפוליטיים מאמינים שהם צריכים להתחמש לקראת הקרב האחרון, "שמאל" ו"ימין" משתוללים ומשתוללים יותר ויותר ברחובות, ולרוב הדמוקרטי יש יותר ויותר ספקות אם אנחנו באמת. עדיין הרוב במדינה שלנו.

רציחות פוליטיות או פוליטיות, שחשבנו שהתגברנו עליהן אחרי באדר ומינהוף, הפכו בינתיים שוב ל"יומיומיות".

אני חושב שבאמת הגיע הזמן שנעצור בראשנו את שעון יום הדין ונתחיל לעבוד שוב על פתרונות, על בסיס הסדר הבסיסי הדמוקרטי החופשי שלנו.

אפשר אולי להיכנע לקסם חולני בקולנוע או בקונסולות המשחקים, לפיה דייב גרוסמן עם זאת, אלא לייעץ נגד זה. אבל בחיי היומיום, דבר כזה הוא יותר ממסוכן לכל המעורבים.