תמונה של פוסט: מפה ישנה של אירופה | © מייבל אמבר ב-Pixabay
לעולם לא עוד מלחמה!
הכל התחיל כשבשנת 1945, אחרי 31 שנים טובות של רצח והרג, נשתקו סוף סוף הרובים באירופה. כמעט כל העולם שכב חורבות והמלחמות הועברו לאזורים בעולם שהיו רחוקים מאיתנו ופחות מעניינים עבור העולם המערבי.
לעולם לא עוד מלחמה! הייתה המסקנה שתקפה לפחות ב-1945 באירופה עבור הרוב הגדול של האוכלוסייה; הקשר המאחד של אנשים מכל עמי הטבע האירופי. עם זאת, מעבר לכל דבר אחר, עדיין היו יותר דעות ואמונות מאנשים בעלי חשיבה צלולה.
למזלנו, מקבלי ההחלטות המרכזיים של עמינו הסכימו בזמנו שיש רק עולם אחד ושיש לבנותו מחדש בצורה דמוקרטית לגיטימציה ובעתיד הרחוק גם להתאחד ב"איחוד עולמי". אבל אפילו עצרת האומות המאוחדות הראשונה הראתה שאין אפילו הסכמה לגבי מהי בעצם "דמוקרטיה" או "עולם אחד".
וגם באירופה הדמוקרטים לא נפלו רק מהשמיים ב-1945. היו אלה עדיין אותם אנשים כמו קודם שכעת היה צריך לשכנע את יתרונות הדמוקרטיה. מהר מאוד התברר לכל המעורבים ש"לעולם לא עוד מלחמה!" לא יכול לתמוך בדמוקרטיה ולא למנוע מלחמה עתידית.
אירופה מאוחדת במגוון
עם זאת, הפתרון למניעת מלחמות עתידיות בתוך אירופה נמצא במהירות: איחוד אירופי עם כוחות מזוינים אירופיים משותפים. מכיוון שהלאומנים כמו גם תומכי "קהילה כלכלית" טהורה הכירו במהירות שהמדינה הפדרלית של אירופה היא התוצאה הבלתי נמנעת, הבטחה זו בוטלה כבר ב-1950. עד היום, אירופאים שוחרי שלום צריכים לחיות עם הקביעה שדמוקרטיות אינן מנהלות מלחמות ביניהן. והדרישה ל"צבא אירופי" שנשמעת שוב ושוב מפוליטיקאים יכולה להתפרש רק כאינדיקציה לבורות או למערכת בחירות מתקרבת, אלא אם היא הולכת יד ביד עם הדרישה למדינה פדרלית של אירופה.
תחומי עניין משותפים
אבל איך יכלו אנשי החזון האירופים להפוך את הדמוקרטיה לטעימה לנו האירופים אז?
מעולם לא ניתן היה לזכות ברוב באירופה עם המונחים "חופש" וה"אחריות האישית" הנלווים. לכן נולדה "הבטחת שגשוג לכולם". ובעיקר בגללנו הגרמנים, אנשים הבטיחו גם "בטיחות" - האפרודיזיאק הגרמני.
עם ההבטחה לשגשוג וביטחון, האחראים דאז הצליחו לגרום לנו, האירופאים, להתלהב מהדמוקרטיה, ואגב, גם לגרום לנו להתלהב מהאיחוד האירופי, במיוחד מכיוון שהוא העניק לנו עוד יותר ביטחון, עוד יותר שגשוג ושאר שירותים כגון כפי שהבטיח חופש נסיעה ומוצרי צריכה מכל העולם.
בטווח הארוך האמינו שבאמצעות חינוך ותרבות אנחנו האירופים לא רק נתפתח לאנשים טובים יותר, אלא גם לדמוקרטים טובים ובטווח הארוך לאירופאים משוכנעים. לכן גם לחינוך ולתרבות הייתה חשיבות רבה בפוליטיקה בשנים הראשונות של אירופה.
אתגרים
עם זאת, לביטוי הדמוקרטיה וליצירת אירופה משותפת היו כמה קשיים. כי "בטיחות" מעולם לא הייתה קיימת ולא תתקיים גם בעתיד (ג'ורג' אורוולs "1984" פעם אחת לא נכללה). בנוסף, הדבר מניע את האזרחים לאמץ מעין "מנטליות מקיפה מלאה" שאינה תורמת לשום דמוקרטיה או עם.
בטווח הארוך, ובעיקר בדמוקרטיות - "החברות הפתוחות" - ההבטחה הזו תמיד תצטרך לאכזב, וכתוצאה מכך לפעול לקראת מודלים מערכתיים שיוכלו לענות טוב יותר על הדרישה ל"ביטחון" באמצעות שליטה, שעבוד ודיכוי . ו
"שגשוג לכולם" היא הבטחה שניתן לקיים, במיוחד במדינות דמוקרטיות, אך כל הזמן צריך להתאים אותה לנסיבות הממשיות ולכן תמיד יהיה צורך למצוא קונצנזוס חברתי חדש. ללא קונצנזוס זה, הבטחה זו אינה יכולה להתממש, אפילו עם הרצון הטוב ביותר בעולם, והיא תגרום בהכרח לכל דמוקרטיה לקרטע.
חיוני להבטיח תמיד שאף אזרח לא ייפול לעוני שלא באשמתו, גם אם זה מייצג שוב ושוב אתגר לחברה כולה, ובמקרה הגרוע גם יכול להוביל לחלוקה מחדש משמעותית של העושר כדי לחסוך. המערכת כולה.
עם זאת, המלכוד המהותי של הדמוקרטיה הוא ונשאר האזרח עצמו.השתתפותם של אזרחים רבים ככל האפשר היא הכרחית; בלעדיהם, כל דמוקרטיה היא חסרת משמעות וזה מוביל בסופו של דבר לפירוק שלה.
אם לוקחים זאת בחשבון, הרוב המכריע של הדמוקרטיות האירופיות בחרו במודל הייצוגי מלכתחילה. הדבר הקל על האזרח הבודד, האחריות העיקרית לבחירת נציגי האנשים המתאימים הועברה יותר ויותר למפלגות והמשימה הסיזיפית של משימות מורכבות יותר ויותר הועברה לנבחרים.
אבל היה ברור גם ובהיגיון מלכתחילה שהיו וצריכים לשלול מהאזרחים את האפשרויות המגוונות ולפעמים המקסימות מאוד של מודלים של דמוקרטיה ישירה.
לאור גודלן העצום של הדמוקרטיות של היום, הסוגיות המורכבות ביותר וגם לאור ההתנסויות האחרונות במשאלי עם ומשאלי עם, צריך פשוט להכיר בכך שהערבוב ההולך ופופולרי של מודלים של דמוקרטיה אינו מועיל, ובמיוחד בתקופה האחרונה. במקרה של בריטניה, יש השפעות הרסניות עבור כל המעורבים.
אבל גם דמוקרטיה ייצוגית דורשת רמה מינימלית של מחויבות ואחריות מכל אזרח אינדיבידואלי, אי אפשר פשוט "לבצע מיקור חוץ" לדמוקרטיה - כל דמוקרטיה מתפקדת משגשגת מהשתתפות אזרחיה.
נכון שניתן להשאיר את בחירת המועמדים המתאימים למפלגות הפוליטיות; אבל אז לא צריך להיות מופתע אם אדם לא מוצא לעצמו נציג "מתאים" של אנשים.
אפשר גם להשאיר למפלגות הפוליטיות לבחור את הנושאים הפוליטיים של היום, את בחירת הבעיות ואת היעדים שיקבעו; אבל גם אז לא צריך להיות מופתע אם אדם לא מוצא את עצמו בפוליטיקה.
ומעל הכל: פוליטיקה לא זולה! אם אתה רוצה פוליטיקה טובה, אתה צריך לעשות זאת בעצמך או לבחור את הפוליטיקאים הטובים ביותר. ואתה לא מקבל את זה בחינם. כל עוד כדורגלן או מנהל בנק מהשורה השנייה מרוויחים יותר משר או ראש ממשלה, לא צריך להיות מופתע כלל מהאופן שבו הפוליטיקה עובדת בימים אלה ומהתוצאות שהם מקבלים.
הצלחות ראשונות
שלום, חופש והסיכוי לשגשוג לכולם כבר הראו סימני הצלחה בתחילת שנות החמישים. אנחנו האירופים הסכמנו; החזון של אירופה משותפת ודמוקרטית נתן השראה לכולם.
הרחבת השוק, הקלת תנועת אנשים וסחורות, ביטול המכס וסטנדרטיזציה של תקנים הצליחו בכל מדינות אירופה שנפגעו כבר מההתחלה. ההבטחה לשגשוג התגשמה יותר ויותר ואירופה הפכה אטרקטיבית יותר ויותר עבור מדינות אחרות.
העלייה הכלכלית החלה ונמשכה, כאשר יותר ויותר אומות הצטרפו לשש המקוריות ובכך קידמו עוד יותר את הפיתוח והיעילות הכלכלית. אין חולק שהרפובליקה הפדרלית של גרמניה הרוויחה הכי הרבה וכתוצאה מכך הפכנו גם אנחנו הגרמנים לאירופאים מושבעים.
אחרים, לעומת זאת, שמרוויחים פחות מהתפתחות זו, עדיין קצת יותר סקפטיים לגבי אירופה כמודל של הצלחה וגם נוטים יותר להעדיף מודלים פוליטיים אחרים.
עם זאת, אין עוררין גם כי עלייה כלכלית זו וההבטחה לשגשוג הנלווית חשפו את גבולותיה כבר מההתחלה והבהירו כי הרחבת השטח הכלכלי היא סופית, שהמשאבים שלנו דלים וכי מבנה האוכלוסייה הגודל מתפתח לרעה. מסיבה זו, ניתן לראות במאמצים להגיע להסכמי סחר חופשי גם נסיונות לנצל את המרחב הכלכלי הפנוי בצורה מיטבית ככל האפשר.
לכך מתווספת העובדה שהניצול של יבשות ואוכלוסיות אחרות על ידי אירופה לא רק שהופך פחות ופחות אפשרי, אלא שגם בעתיד צפויות עלויות גבוהות כתוצאה מכך - בהחלט ניתן להתייחס לתנועות הפליטים הנוכחיות לאירופה כעלויות גבוהות. עלויות תוצאתיות כאלה.
מום מולד אירופאי
לכן, העמקה נוספת של יחסי אירופה מלכתחילה, כפי שחזו במקור על ידי אנשי החזון האירופים, הייתה נחוצה על מנת להבטיח פיתוח כלכלי טוב יותר וארוך יותר בשלב מוקדם באמצעות רווחי יעילות, הליכים וחידושים מתואמים, וכן להפוך את אירופה לחלוצת פעילות כלכלית בת קיימא.
אולם כאן, כמו בניסיון ההדדיות של הכוחות המזוינים, התברר כי האינטרסים, הדעות המשפטיות והמודלים הפוליטיים של המדינות המשתתפות - למרות כל ההצלחות שהושגו עד כה - עדיין שונים מדי כיום, ויותר מכך, יש עדיין מעט נכונות מצד רוב המעורבים, להרחיב בסופו של דבר את האיחוד האירופי למדינה פדרלית.
ועם כל הניסיונות של המוסדות האירופיים ושל המדינות החברות הבודדות לקדם את האיחוד האירופי לאט אבל בטוח ובצעדים קטנים, ההבדלים הסיבתיים והיסודיים בין כל המעורבים עדיין לא נדונים בגלוי ולא מנסים לעשות ביניהם הרמוניה - זהו המצב האמיתי של אירופה מום מולד!
לכן עדיין לא ניתן לעשות מדיניות חוץ וביטחון משותפת, שלא לדבר על טיוטה כזו.
לכן לא יכולה להיות מדיניות כלכלית ופיסקלית אחידה ובוודאי שאין מדיניות פנים ומשפטית אחידה. נראה כי התפתחה מודעות כלל-אירופית בתחום תשלומי העברות וסובסידיות בלבד.
שאלה צרפתית-גרמנית
אנשי החזון האירופים שלנו כנראה היו מודעים לחלוטין למום המולד הזה מההתחלה. ככה צריך וינסטון צ'רצ'יל מובן כך, לאחר שקרא לשיתוף פעולה צרפתי-גרמני, תוך התעלמות מהממלכה המאוחדת. עד היום, צרפת וגרמניה מייצגות את שני האנטיפודים של מדיניות אירופית משותפת.
מצד אחד, למרות האיחוד האירופי, עדיין יש לנו מדינה מרכזית אליטיסטית עד היום, שכדי להפגין את כוחה על האוכלוסייה - כנראה לנוכח המהפכה הצרפתית של 1789 - עושה ויתורים כלכליים וחברתיים שלא ניתן. ממומן לטווח ארוך ואינו יכול לתמוך במערכת.
מצד שני, יש לנו דמוקרטיה פדרלית המפגינה כוחות צנטריפוגליים חזקים בשל המורכבות המובנית של המערכת וקידום מכוון של אינטרסים אישיים ופרטיים.
כבר מההתחלה יש קשיים גדולים ביכולת לתקשר אחד עם השני בצורה ממוקדת מטרה ומותאמת ברמה. כדי להחמיר את המצב, שתי המערכות משתמשות כיום באותו טרמינולוגיה, אך לעיתים קרובות אינן מבינות את משמעותו לאותו דבר ולא הצליחו לגבש ולהחליט על עניין משותף עד היום.
רק כאשר השאלה הצרפתית-גרמנית הזו נפתרה יכולה להיות מדינה פדרלית של אירופה. (עכשיו אני משוכנע שלא ניתן עוד לפתור את הנושא הזה באופן דו-צדדי, כי אין פוליטיקאים מתאימים ונחושים משני הצדדים).
ריאל פוליטיק אירופי
מצד שני, פוליטיקאים רבים, כולל הבריטים, ראו בסוגיה הצרפתית-גרמנית הפתוחה הזה הזדמנות להשתתף בנסיקה הכלכלית באירופה ומאוחר יותר בכוחו הכלכלי של האיחוד האירופי, מבלי להסתכן בהכרעה אפשרית. מדינה אירופית ריכוזית.
כוחה של העובדתיות והנטייה של מוסדות לא רק להתרחב אלא גם למצב את עצמם יצרו בשנים האחרונות את האיחוד האירופי שלנו, המונה כיום למעלה מ-500 מיליון אזרחים והוא אחת המעצמות הכלכליות והשוקיות הגדולות ביותר, אך גם בתחום שאין שני לו. במורכבות ובאמביוולנטיות שהוא השיג.
אנשי החזון האירופים נעלמו כבר בשנות ה-1970 והריאלפוליטיקר הלמוט שמידט נוסח הולם ב-1980 - כנראה לאחר ניסיון נוסף לייצב את ה-EWG: "כל מי שיש לו חזונות צריך ללכת לרופא".
ועד היום, הריאל-פוליטיק שולט באיחוד האירופי, גורר את עצמו ממערכת כללים אחת שהפכה כנראה הכרחית לאחרת - המערכת, שגדלה במשך עשרות שנים, שולטת לחלוטין בפוליטיקה!
האיחוד האירופי עבר אפוא מוטציה ל"מנגנון אדמיניסטרטיבי" טהור - ומי אוהב ממשלים?!
ואפילו חברי הפרלמנט האירופי מרשים לעצמם להיאלץ להיכנס להליכון הזה, במקום – אמנם מנקודת מבט פדרלית גרמנית – לגבש את המטרות העיקריות והאינטרסים המשותפים של אירופה ברמה המתאימה, ליישם את השיטה הפדרלית בכל רחבי המדינה. האיחוד האירופי, לגמרי ברוח הסובידיות להעביר משימות לפרלמנטים האחראים עליהן ולדרוש את כשירות המונופול הממלכתי על השימוש בכוח.
הפרלמנט האירופי, שהוא כעת הגוף היחיד בעל הלגיטימציה האמיתית, חייב סוף סוף לספק לאזרחי האיחוד את החזון שעליו נאלצו לוותר בכאב כל כך במהלך העשורים האחרונים.
כי ללא החזון של אירופה מתפקדת, דמוקרטית, שוחרת שלום ופדרלית, המבטיחה לכל אזרחי האיחוד הן את החופש והרווחה הגדולים ביותר, אירופה שלנו תתפורר שוב ליחידות משנה לאומיות ואזוריות וכך במקרה הטוב עדיין יכול להבטיח לאזרחי האיחוד המבוגרים עתיד - וזה לגמרי עם המשמעות של נורברט בלום: "הפנסיות בטוחות" או מ מאדאם דה פומפדור: "Après nous le déluge."
עכשיו תורו של הנוער באירופה
מלכתחילה, זה תלוי בנוער של אירופה לעשות פוליטיקה משלהם ולדאוג לעתיד שלהם. זה כבר לא מספיק להירגע מהנוחות של אירופה המאוחדת במגוון ולהעלות השערות לגבי מורשת אפשרית.
עכשיו סוף סוף הגיע הזמן להסיר את המחסומים במוחם ובלבם של אזרחי האיחוד לפני שהם יהפכו שוב למציאות בכל גבול פנימי-אירופי.
ואפילו מדינה פדרלית של אירופה, שאמורה להיווצר בהקדם האפשרי, תיפול בינתיים לעתיד האירופי.
אם צעירים לא ייקחו את עתידם לידיים היום, כאן ועכשיו, אולי אפילו לא יהיה מחר איחוד אירופי!
"כולנו צריכים להיות מודאגים לגבי העתיד כי נצטרך לבלות שם את שארית חיינו".
צ'ארלס פ. קטרינג, העידן הדיגיטלי החדש: עיצוב מחדש של העתיד של אנשים, מדינות ועסקים (2013)
