תמונה תכונה: הגנה באפריקה (2010)
מיד לאחר מלחמת העולם השנייה, האירופים החופשיים התבטאו ללא סייג בעד שיתוף פעולה טרנס-אטלנטי והציבו את עצמם תחת מטריית ההגנה של ארצות הברית של אמריקה; גם הרפובליקה של צרפת, שבעצמה לא רוצה להודות בכך עד היום. ומיד לאחר קריסת משטר הטרור הסובייטי, גם רבות ממדינות הלוויין לשעבר של רוסיה ניסו להיכנס תחת המטריה הזו במהירות האפשרית.
המוסד שנוצר במפורש למטרה זו, ארגון האמנה הצפון-אטלנטית, המוכר יותר בראשי התיבות נאט"ו, נתמך בתחילה על ידי כל המדינות החברות בתרומה אישית וכספית גבוהה. בשל העובדה שארה"ב הייתה לא רק המעצמה הכלכלית הגדולה ביותר והשותפה הגדולה ביותר מבחינת אוכלוסיה בתוך ארגון זה, אלא גם נדחקה יותר ויותר לתפקיד הגמון על ידי כולם, בין אם חבר ובין אם לא, מה שאגב גם התאים לדימוי העצמי שלהם, חלק הארי של העלויות, המשאבים ואחרון חביב החיילים הדרושים שיישארו מוכנים היו אצל האמריקאים.
כשהאיום על האירופים המשיך להתפוגג באמצע שנות ה-80, הם החלו לצמצם את הוצאות הביטחון שלהם או להשתמש בהם למטרות אחרות; מילת המפתח שהופצה בזמנו: דיבידנדים לשלום.
כתוצאה מכך, ומכיוון ששאר העולם לא היה כל כך שליו, נאלצה ארצות הברית, בשוגג, להתערב ולהגדיל עוד יותר את הוצאות הביטחון וההוצאות שלה. עד כה, כל המאמצים של ארה"ב לגרום לאירופאים להשתתף בעלויות אלו או לפחות להתאים את תקציבי הביטחון שלהם למציאות הנתונה נותרו בתוהו.
מה יקרה אם האירופים יחשבו טוב יותר על עצמם וירצו להשתמש בכוחם שלהם כדי להתנגד לתוקפנות ההולכת וגוברת, ולא רק מצד הפדרציה הרוסית?
אני טוען שאף מדינה אירופית לבדה אינה מסוגלת להשיג יכולת הגנה עצמאית, שלא לדבר על היכולת להעמיד את עצמה בהצלחה מול תוקפן. בנוסף, אני טוען שזה לא היה אפשרי בגלל הטכנולוגיות והרשתות של היום גם אם מדינה הייתה מקדישה את כל משאביה להגנה. יתר על כן, אני טוען שזה לא יהיה אפשרי אפילו באירופה מאוחדת עם המשאבים והיכולות המשולבות שלה! לא בכדי נוסדה נאט"ו לאחר מלחמת העולם השנייה, והנסיבות של היום קשות אף יותר ממה שהיו לפני 2 שנה.
ללא קשר לעובדה שניתן להגן על אירופה רק בשיתוף פעולה הדוק עם שותפיה הטרנס-אטלנטיים, האירופים צריכים לזכור את הדברים הבאים. ראשית, משאבי האנוש - צעירים אירופים המוכנים ויכולים לעבוד - מספיקים רק אם כל המדינות יחלקו את אזרחיהן הקיימים לארגון משותף; כל אחד לעצמו, לפחות מבחינת כוח אדם, כבר לא מקבל חטיבה מבצעית אחת ובכך גם בת קיימא ביחד. ואפילו עם גוף סגל משותף, האירופים יצטרכו להחליט אם בטווח הבינוני הם יעדיפו רובוטיזציה של הכוחות המזוינים או איוש חיצוני.
שנית, בניגוד לשותפינו האמריקאים, אנו האירופים נתנו עדיפות - ובצדק, לדעתי - להיבט החברתי של היכולת שלנו להגן על עצמנו. כתוצאה מכך, נוכל להבטיח יכולת הגנה בת קיימא רק אם לא רק נאסוף את המשאבים הכספיים שלנו בתחום זה, אלא גם נדאג שהוצאות הביטחון ינוצלו באופן בלעדי ושקוף להוצאות ביטחוניות בעתיד. ניצול בלתי רצוי של כספי ביטחון או חוסר מימון של תקציבי הביטחון מביאים בסופו של דבר להוצאות כה גבוהות עד שניתן להחזיר את ההתפתחות הלא רצויה הזו רק על חשבון התקציבים החברתיים.
שלישית, סוף סוף הגיע הזמן שלנו, האירופים, להיות נאמנים לעקרונות שלנו ולהכניס את הצבא שלנו לשירות "ההגנה הלאומית"; זה כמובן כולל את ההגנה על הברית ומשימות מטעם האו"ם להחזרת השלום העולמי. האירופים אינם עוסקים בפוליטיקת כוח, וגם "מלחמה היא המשך של פוליטיקה באמצעים אחרים" עבורנו!
מדיניות החימוש האירופית חייבת להיכנע סוף סוף לעקרון זה. שריון אינו זהה לייצור וסחר בנשק. חימוש אינו אפוא ענף מוכוון יצוא במשק. חימוש הוא תהליך להבטיח שכוחות ידידותיים ובני ברית מצוידים במיטב הנשק, המכונות והציוד הטובים ביותר האפשריים, וכל מה שכוחות אלה צריכים כדי להגן על אירופה ובעלות בריתה עם כמה שפחות נזק. זה אומר שאסור לייצא את הציוד והחימוש הטוב ביותר הזה! לכן הכרחי שהחימוש יסוכם במסגרת הגדולה ביותר האפשרית (אני שוב ממליץ על נאט"ו כמסגרת התייחסות) כדי לא רק להשיג את היעילות הטובה ביותר, אלא גם קיימות תואמת, וזה תמיד במובן של סבירות לכל. תקציבים.
"אם אנחנו לא מוכנים לשלם מחיר על הערכים שלנו, אז אנחנו צריכים לשאול את עצמנו אם אנחנו באמת מאמינים בהם בכלל".
ברק אובמה, החוצפה של התקווה: מחשבות על החזרת החלום האמריקאי (2006: 68)
