תמונה תכונה: מפת אירופה עם רשת | © TheAndrasBarta ב-Pixabay
אירופה היא מרחב לתקשורת, אינטראקציה וחוויה שיחד עם מרחבים דומים מסוג זה יוצר את העולם המערבי. "שעת הלידה" של אירופה טמונה בהקמת המדינה אוגוסטינוס מהיפו בסוף העת העתיקה המאוחרת ובעוד אלף וחצי שנים טובות הוביל את האנושות כולה לזכויות אדם אוניברסליות ואת חברי מועצת אירופה והאיחוד האירופי להכרה רשמית בזכויות היסוד האירופיות. אירופה היא אפוא קהילה של ערכים ששמה את החוק לפני השלטון ומחקה בחופשיות את הטבע שלה פרידריך הולדרלין לקבל את מה שזר, להפוך אותו ולהפוך אותו לשלך.
אבל אירופה גם הובילה אותנו למבוי סתום של מדינות הלאום, שאנחנו האירופאים שואפים להתגבר עליה מאז 1945 לכל המאוחר.
בינתיים, האופוריה שאירופה "מבשרת את קץ ההיסטוריה" (פרנסיס פוקויאמה) והופך את העולם לגן עדן עלי אדמות, מפנה את מקומו להתפכחות שאי אפשר להכחיש עוד. מרחבי תקשורת, אינטראקציה וחוויה אחרים (CIER) לא רק מתחילים לשלוט בעולם מבחינת אוכלוסיה, אלא גם נראה שהם שוב אטרקטיביים יותר עבור אנשים רבים עם ערכים משלהם.
כדי להחמיר את המצב, בשל הניידות של ימינו, קבוצות KIER חופפות יותר ויותר וקהילות פוליטיות יכולות להשתרע יותר ויותר על פני מספר KIERs כאלה; מה שכמובן מוביל להגברת המתח וגם יותר ויותר לדברים גרועים יותר.
בנוסף, יש להכיר בכך שגם מועצת אירופה וגם האיחוד האירופי – כנראה בשל האופוריה שנגרמה מפירוק העצמי של הגוש המזרחי והאמונה הכוזבת שאירופה חייבת את עצמה להגדרה גיאוגרפית – כללו גם פוליטיקה. קהילות שבהן ה-KIER הלא-אירופי שולט בבירור.
אבל אם אתה רוצה לשמור על קהילות פוליטיות שבהן נפגשים KIER שונים, אתה יכול לבחור בשתי גישות שונות. גישה טוטליטרית כגון ניתן לראות זאת כיום, למשל, בסין, רוסיה, טורקיה, פולין והונגריה, או שבוחרים בגישה דמוקרטית ומוצאים כללים, תקנות וחוקים מחייבים לחיים משותפים. באופן עקרוני, האיחוד האירופי, עם הרעיון האימננטי שלו על אירופה, מספק תוכנית טובה לאופן שבו KIER יכול לחיות ביחד, כל עוד כולם לפחות שמים את החוק לפני השלטון. מייקל וולפסון בהקשר זה, בטיוטה הפוליטית שלו (Zum Weltfrieden) מציע פדרליזם חדש, מורחב, שבהחלט צריך לדון בו.
עם זאת, במקרה ששאלת KIER אינדיבידואלית עשויה לעמוד בפני זכויות אדם נכונות ואוניברסליות בכלל - זה חל במפורש גם על קבוצות של אנשים שהיו מושרשים בחברות אירופיות במשך מאות שנים (למשל ניאו-נאצים) - זה קורה גם בנאורים שלנו. חברות לחיכוכים; ולעתים קרובות החיכוכים הללו חמורים יותר מהקונפליקטים המובאים מבחוץ.
אירופה חייבת למצוא פתרונות לחיכוכים ולסכסוכים הללו במהירות האפשרית כדי לא לסכן את הישגיה ולעבור לעידן של אוליגרכיות (איאן מורטימר), כלומר ניצול וחוסר סובלנות, ומצד שני לסלול את הדרך ל-KIER האחר באמצעות תפקידו המודל לחיקוי - אבל בבקשה באמצעות מעשים, לא רק באמצעות מילים (!) - כדי להוביל את העולם האחד המשותף שלנו לאיחוד העולמי אחרי הכל.
פתרון כזה יכול להיות כשל בתשלומי העברה. אחר הוא העברת העלויות שנגרמות מחלקי אוכלוסייה שאינם תואמים להם או לדרוש אותם מארצות מוצאם.
בכל מקרה, יש לאזן מחדש את "יחסי מדינה-אזרח" - זכויות וחובות הפרט - כדי שיוכלו להמשיך ולהתקיים גם בעתיד.
זה גם הגיוני להגדיר סטנדרטים מינימליים, בדומה לזכויות אדם אוניברסליות וזכויות יסוד אירופיות, לגבי האופן שבו יש לטפל באנשים (לינה ומזון) ברחבי העולם כמו אזרחי האיחוד או אזרחים שלהם.
זה גם ייקח בחשבון את העובדה שאירופה, עם כל אחריותה למצב העולמי הנוכחי, בקושי יכולה לקלוט או אפילו לממן את כל תנועות ההגירה בעצמה.
"מחוץ למודעות שלנו מסתתר העולם הקר והזר של הדברים הממשיים. בין השניים נמתחת ארץ הגבול הצר של החושים. שום תקשורת בין שני העולמות אינה אפשרית אלא על פני הרצועה הצרה. להבנה נכונה של עצמנו ושל העולם, ישנה חשיבות עליונה שארץ הגבול הזו תיבדק לעומק".
היינריך הרץ, ברכה בברלין (אוגוסט 1891)
