פוסט תמונה: מפת העולם | © Pixabay
אם אתה עוקב אחר הרעיון הבסיסי של הפדרליסטים האירופים, המטרה האמיתית של האינטגרציה האירופית היא האיחוד העולמי. כך נקבע גם בתוכנית הרטנשטיין [1946] ב-1. כמובן שגם לחתומים על מסמך פורץ דרך זה היה ברור שדרישה נועזת זו היא חזון לעתיד רחוק. אבל אם אתה רוצה לעזור לעצב את העתיד, אתה צריך גם מטרה רלוונטית, באופן אידיאלי אפילו חזון ברור של העתיד הרצוי הזה.
גם אם ידוע שזה לא עתיד קרוב אלא רחוק, וצריך גם להניח בדיונינו שזה רק עתיד אחד מני רבים אפשריים, עתיד רחוק זה בהחלט יהיה עולם משותף. וזה, בעיני הפדרליסטים האירופים, איחוד עולמי.
ולמחברי תוכנית הרטנשטיין הייתה גם מטרה ברורה לעולם הרצוי הזה: בניגוד לאוטופיות קומוניסטיות או "ליברליות כלכלית" יותר, האיחוד העולמי הוא תמיד דמוקרטי ופדרלי; הגדרה מפורטת יותר של עתיד זה נמנעה בכוונה.
מכיוון שהעולם ימשיך להסתובב, לפחות עד אז, ו"סוף ההיסטוריה" [2], אשר האמינו כי הושג לפני מספר שנים, מייצג גרסה אפשרית, אם כי כעת די לא מציאותית, של העתיד, יש חייבים להיות קווים מנחים מסוימים ומטרות ביניים לדרך זו לתת לאיחוד עולמי. אבל גם כאן, הפדרליסטים האירופיים היו פורצי דרך: "על ידי הוכחה שהיא יכולה לפתור את שאלות הגורל שלה ברוח הפדרליזם, אירופה צריכה לתרום לשיקום ולליגה עולמית של עמים." [3]
כיום רבים מאיתנו חיים באיחוד האירופי ואף יותר אנשים היו רוצים לגור בו. אבל האיחוד האירופי שקיים כעת, עם כל השיאים והשפל שלו והקונפליקט המתמיד בין אירופאים ללאומנים, מייצג רק עוד צעד ביניים במהלך ההיסטוריה, אבל כבר יש לו מבנה פוליטי משלו, כלומר כהכלאה [4] בין מדינות פדרליות וקנפדרציה של מדינות, קבעו מסלול אפשרי לעתידנו העתידי.
כבר ג'ורג' וושינגטון עם הרעיון שלו של ארצות הברית של אירופה, היה לו מושג איך אמורה להיראות אירופה העתידית. והרעיון הזה - שתהיה אירופה כמו ארצות הברית של אמריקה - זכה במהירות לאהדה לאחר תום מלחמת העולם השנייה, לא מעט משום שארה"ב, לפחות באותה תקופה, הייתה הלא-פלוס-אולטרה של זו מצליחה. עבור רוב האנשים המדינה מיוצגת. הפדרליסטים האירופים לא יכלו להימלט ממצב הרוח הזה ולכן גם דרשו את הקמת ארצות הברית של אירופה. ורבים מהם עדיין מאמינים היום שארצות הברית של אירופה היא ההתקדמות ההגיונית של האיחוד האירופי.
ללא קשר להמשך הפיתוח האפשרי הזה של האיחוד האירופי ואפילו עם ההתרחבות הנלווית לכך, זה יהיה רק עוד צעד ביניים ואולי אפילו צעד אחורה בדרך לאיחוד עולמי.
כי בתחילת האיחוד האירופי, כשנוסדו הקהילות האירופיות, הפדרליסטים האירופים כבר היו כמה צעדים קדימה מבחינה רעיונית. רעיונותיהם, מצד אחד "פתרון טרנס-אטלנטי" [5] ומצד שני "אירופה" [6], הוקרבו ככל הנראה בסכסוך עם הלאומנים, שחזרו לכוח מהר מדי, כדי לעשות זאת באופן פרגמטי. להשיג תחילה פתרון "אירופאי קטן". יחד עם זאת, הזדמנויות רבות שהכילו שני רעיונות אלו הוחמצו. ככל הנראה נצטרך לחיות עם ההשלכות הנובעות מכך - כיום ברורות מאוד, תנועות ההגירה הבלתי נשלטות וההפסדים הפחות גלויים והאיומים ביעילות - לעשורים הקרובים.
עם זאת, ההשלכה המרה ביותר של זה היא העובדה שפדרליסטים אירופאים רבים מאמינים כעת ש"אירופה הגדולה" תואמת את הרעיון האירופי עצמו. זה לא המקרה, כי זו תהיה רק מדינת הלאום האירופית שרודנים רבים חלמו עליה במשך מאות שנים והקריבו מיליונים על מיליונים של אנשים!
זו לא הסיבה היחידה שבגללה עלינו להחזיק בחזון שלנו של איחוד עולמי ולנסות לשלב בין הגישות המגוונות לאיחוד נוסף של העולם שכבר קיים. אנחנו יכולים לבנות על יותר יסודות ממה שרבים מאיתנו מודעים להם: "גלובליזציה" גוברת של המערכות הכלכליות והפיננסיות, תשתית תחבורה גלובלית, האינטרנט כפלטפורמת תקשורת גלובלית ומבנה פוליטי בסיסי עם האו"ם [7] וארגוני המשנה שלה.
יש כיום גישות ברחבי העולם לפרק מבנים לאומיים קיימים ולהחליפם בפתרונות בין-ממשלתיים. עבור האיחוד האירופי, רק בגלל שכונתו הישירה והאוריינטציה האידיאולוגית הדומה, ניתן להעלות על הדעת את ה"מיזוגים" הבאים: איחוד טרנס-אטלנטי כהתרחבות הגיונית של נאט"ו ואיראפריקה, שנקבעה לאחרונה בחוזה רומא. שני הקשרים לא יסתור התקרבות ל"איחוד האירו-אסיאתי" שנוצר לאחרונה [8].
האיחוד הטרנס-אטלנטי
בהתבסס על האמנה הצפון-אטלנטית, ניתן היה לממש את האיחוד הטרנס-אטלנטי (TU). האיחוד האירופי, ארצות הברית של אמריקה וקנדה הן כבר שלוש חברות אפשריות. התכנון הנוסף של ה-TU יתמקד בהתמצאות מחדש בכל המדינות האמריקאיות. ניתן להעלות על הדעת שגם איחוד צפון אמריקאי [9] וגם איחוד מדינות דרום אמריקה [10] יווצרו בתוך אמריקה, שיוכלו אז להפוך לחברים ב-TU הן בנפרד והן ביחד כאיחוד האמריקני.
מעניין לציין שקיים חוסר בהירות מסוים בהפרדה בין שני ה"בלוקים" בין צפון לדרום, כמו גם בין אירופה לאפריקה.
אירופה
בעזרת האיחוד האירופי כדוגמה, גם מדינות אפריקה החלו להתאחד באיחוד אפריקאי (AU)[11]. בדומה לאיחוד האירופי, גם פרויקט זה יתממש במשך עשרות שנים. אבל בלי קשר להתפתחות הזו וכנראה אפילו לקידומו, אפשר להחיות את הרעיון הישן של אירופה. האיחוד האירופי יכול לעמוד טוב יותר באחריותו כלפי אפריקה וגם ליהנות משיתוף פעולה שווה בין שני ה"גושים". מיזוג של האיחוד האירופי עם ה-AU יהיה יתרון עבור שני הצדדים בטווח הארוך, וכמו עם מדינות אמריקה, יכול להתרחש לבד או במסגרת ה-TU. את ה"ערפול" בין שני ה"בלוקים" ניתן לפתור על ידי הרעיון העתיק או המודרני יותר של אירופה.
אוסטרליה וניוזלנד
בהתחשב בהיסטוריה האירופית, אסור להתעלם משתי המדינות הללו ובמידת הצורך, יש לאפשר להן גם להצטרף ל-TU.
Fazit
זה תלוי בכולנו להחזיק בחזון המוצלח שלנו של עולם שליו, כזה שתמיד מאוחד על ידי רעיונות החירות והדמוקרטיה, ואחרון חביב, תמיד בנוי פדרלית.
עלינו גם לקבל שהאיחוד האירופי אינו המדד לכל הדברים, אלא הצעד הראשון לעבר עתיד משותף לאנושות.
ובדיוק כשהלוחות היבשתיים משתנים, תמיד יהיו בלוקים חדשים, קבוצות כוכבים חדשות ומיזוגים חדשים בין המדינות והפדרציות המדינות.
עם זאת, לעולם אסור לנו לאבד מעינינו את המטרה המשותפת שלנו - האיחוד העולמי - כי ההיסטוריה נמשכת ללא הרף וזה עד סוף העולם.
————————————————————————————————
[1] תוכנית הרטנשטיין של הפדרליסטים האירופיים (הרטנשטיין, שוויץ, 1946)
[2] סוף ההיסטוריה? (מסה מאת פרנסיס פוקויאמה, 1989)
[3] סעיף 12 (תוכנית הרטנשטיינר)
[4] "המגוון של אירופה - העושר שלה, הנטל שלה" (מאמר מאת כריסטיאן מוס, 2015)
[5] האמנה הצפון-אטלנטית (4 באפריל, 1949, הקדמה)
[6] רוברט שומאן: "עבור אירופה" (מהדורה שנייה 2, עמוד 2010)
[7] מגילת האומות המאוחדות (26 ביוני 1945, הקדמה)
[8] האיחוד האירופי מתחיל לעבוד (tagesschau.de, 01 בינואר 2015)
[9] בניית קהילה בצפון אמריקה - דו"ח של כוח משימה עצמאי (2005)
[10] הצהרת קוסקו (8 בדצמבר 2004)
[11] הצהרת Sirte (9 בספטמבר 1999)
"זה שהעולם ייעשה מתאים ובטוח לחיות בו; ובמיוחד שהיא תהיה בטוחה לכל אומה שוחרת שלום שרוצה, כמו שלנו, לחיות את חייה, לקבוע מוסדות משלה, להיות בטוחה בצדק וביחס הוגן מצד שאר עמי העולם כנגד כוח ואנוכיות. תוֹקפָּנוּת. כל עמי העולם שותפים למעשה לאינטרס הזה, ומצדנו אנו רואים בבירור שאם לא ייעשה צדק עם הזולת הוא לא ייעשה עמנו".
וודרו וילסון, נאום ארבע עשרה נקודות (8 בינואר, 1918)
