תמונה תכונה: ויינברג ב-Stahlbühl 2017
כתושב היילברון, גדלתי בעיירת יין - יש אומרים באחת מקהילות היין הגדולות בווירטמברג, שעבור קהילה מערב פרנקונית צריכה להיות הבחנה - וכתלמיד בית ספר יכולתי לקחת חלק בה. בציר כזה או אחר. מה שאני זוכר יותר טוב, לעומת זאת, היו הפעולות הספונטניות להקים תנורים בכרמים במהלך הלילה, שלדעתי היה כל כך מוזר כבר אז ששוב אהבתי את זה.
מכיוון שעדיין היה מקובל אז לקנות יין במארז ולאחסן אותו במרתף, קניתי את היין הראשון שלי ב-1979, רק כדי לשפוך אותו לטמיון שנים לאחר מכן. הרעיון לשתות את היין הזה אז אפילו לא עלה בדעתי. זו הייתה, באופן לא מודע, כנראה הסיבה שבגללה התחלתי מאוחר יותר וויסקי וקוניאק לאסוף.
וכשחזרתי להילברון בשנות ה-1980 ויצאתי בערב, נהוג היה, לפחות אצל הוונרטרנים הצעירים, לשתות את היין המקומי עם קולה או שנאפס. בפאבים הבוואריים, עד כמה שאני זוכר, קראו לזה דם צבי או שור, ובמדינה שלנו זה היה קוריאה.
בסוף שנות ה-1980 מצאתי חברים בצפון גרמניה מכל המקומות שלא רק סחבו את היין היילברונר הביתה ליד הארגז, אלא גם הציעו אותו בבתי הקזינו שלנו. כאן למדתי לאהוב את קרנר, כי בניגוד לריזלינג, זה לא עשה יותר מדי עומס על הבטן. וכמובן הלמברגר, שבאופן מעניין מבחינתי הצליח לסיים את הערב ללא תוספת אלכוהול נוספת.
החברים המבוגרים ובעיקר שותים אלכוהול העדיפו את "הגהרינג" מהיילברון - בדיעבד, אני מקווה בגלל הטעם ולא בגלל השם - וכשגילו שזה שכן שלי ושאני הלכתי ל בית הספר באמצעות אדי הגופרית שלו, לא היה מפריע לי להיות קצין קזינו בהתנדבות.
כמה שנים לאחר מכן, כאשר התמצאתי במקצועיות כלפי צרפת, הכרתי את היין כאוכל יוקרתי. אבל זה גם אומר שלפחות בשנה הראשונה הייתה לי רשימה אחרי כל ארוחת צהריים והייתי צריך לשים את שעות העבודה הפרודוקטיביות שלי בשעות אחר הצהריים המאוחרות.
מאז, צמח עליי יין צרפתי, ומכיוון שלכל גדוד צרפתי יש קשרים טובים עם יקב או בית שמפניה, יכולנו להרשות לעצמנו את הפינוק.
ב-10 השנים האלה בערך, ארגז זה או אחר של יין היילברונר עשה את דרכו לצרפת, ובכך הצלחתי לקבוע שזה למברגר הטוב יותר ששתו חבריי, ולא רק מתוך נימוס. יכולתי גם לחוות את החוויה הזו במשך 30 שנה טובות במהלך החגיגות המשפחתיות שלנו על הגפנברג, שבהן לא נשאר אף למברגר, אבל יינות אחרים מייצור מקומי התקבלו בברכה.
מכיוון שגם אני נשארתי בארה"ב כמה שבועות פעם בשנה בשנות ה-1990 וה-XNUMX, זכיתי להכיר ולאהוב שם יין קליפורני. דודתי במיוחד, המתגוררת שם, הפנתה את תשומת ליבנו שוב ושוב למיטב היינות בקליפורניה, שנמצאים בעיניי יכולים לעמוד בקצב טוב עם יינות בורדו.
שנות השירות שלי הבטיחו לי להכיר ולהעריך את היין הספרדי, שכן חבריי הספרדים פשוט לא רצו לקבל את הזיקה שלי ליינות צרפתיים. השנים הללו גם הביאו לכך שכולנו התוודענו ליין דרום אפריקאי ולמדנו להעריך אותו, כנראה בגלל שנתיבי התחבורה הצבאיים בשילוב עם תנאי האקלים השוררים לא היו טובים אפילו ליין הצרפתי או הספרדי הטוב ביותר.
בשנות השירות האחרונות שלי הכרתי גם את החברים האיטלקים, והחברות ביניהם הביאה לכך שהכרתי ואהבתי את אזורי היין של איטליה עד היום - כרגע זו פוליה - מה שמשמח במיוחד את החצי הטוב שלי, שיש לה מאוד יש זיקה מיוחדת לאיטליה.
מבלי שהפכתי באמת לאנין יין גדול, אבל מי שאוהב לשתות יינות טובים, קיבלתי למעשה רק תובנה אחת: לבירה וליין יש דבר אחד במשותף, הם הכי טעימים במקום שבו הם מיוצרים.
לכן אני עדיין חושב שזה טוב אם אקבל למברגר טוב עם צלי הבצל שלי, שיכול להגיע גם מאזור ברקנהיים.
"יין אדום מיועד לבנים זקנים - אחת המתנות הטובות ביותר."
וילהלם בוש, הרפתקאותיו של רווק
