תמונה מומלצת: אקטיביסטית | © Shutterstock
יש הסבורים שאזרח כועס הוא המקביל הטהור של האזרח האמיץ, שתמיד אפשר למצוא בזמנים קשים ושעל אף או אולי בגלל המצב הדכאוני השורר במקום, מתבטא ודורש את זכויות האזרח שלו.
כדוגמאות טובות מאוד, ה אזרח משותף מסין - וכאן בפרט הונג קונג - או הפדרציה הרוסית, שנרצחים על ידי המדינה על מעשיהם, או לפחות נכלאים, נאנסים או מעונים.
אזרחים זועמים, לעומת זאת, נוטים יותר להימצא בחברות הפתוחות שלנו, שבהן הם רשאים להביע בקול את זעמם הנתפס או הממשי בכל המקומות שניתן להעלות על הדעת וגם עושים שימוש בזכות זו לעתים קרובות יותר ויותר.
הטעות כאן היא לראות באזרחים הזועמים האלה את המקביל לאזרח האמיץ, כי המקביל לאזרח האמיץ הוא בעצם האזרח ה"לא אכפת לו", בדיוק אותו אזרח שלא אכפת לו מכלום כל עוד הוא איכשהו מקבל את צרכיו הבסיסיים מכוסים (מעבד ראשי) או במידת האפשר יכול למקסם את הרווחים שלו ללא הפרעה (מנצחי משבר); בדיוק כמו שאדישות, לא שנאה, היא ההיפך מאהבה.
אז מה מגדיר את האזרח הזועם?
אזרח כועס הוא אזרח שראשית דואג ל"מדינתו" ושנית כלל לא מרוצה מהמצב הקיים במדינה. ושלישית, ישנו חוסר האונים שהוא כבר לא מאמין ביכולתו להשיג שינוי בדרכים הדמוקרטיות שעשה עד כה, וחלקן מדוגלות מאוד.
מה שבאמת רע בזה הוא שהבעיות המשפיעות על החברה בכללותה בארצנו הפכו כעת כל כך גדולות, מגוונות ונרחבות, עד שהאזרחים בכללם בקושי מאמינים שהם יכולים לחולל שינוי חיובי - הירידה המתמשכת במספרי ההצבעה. ניתן לראות כאינדיקציה לצוואה זו.
חמור עוד יותר הוא ש"הרוב הדומם" של האזרחים נולדים כ"אזרחים שוויניים" וממשיכים לדבוק באמונה המוטעית שזה יספיק, לפחות לעצמם. הירידה במספר החברות בכל המפלגות הפוליטיות וההבטחות דמויות גלגל התפילה שהפנסיות בטוחות הן שתי אינדיקציות לכך.
אבל הדבר הגרוע ביותר הוא שלמרות שהפרלמנטים והממשלות מתפקעים כעת ומתגבשים יותר ויותר מדינתיים, מוסדות חצי-מדינתיים ותלויי מדינה, אשר הופכים יחסי אחוזים "בריא" בין מנגנון המדינה לאזרחים. יותר ויותר לרע - שבסופו של דבר פוגע בכל האזרחים חסרי היכולת ומצד שני זה לא יסולא בפז – בעיות קיימות ועתידיות בחברה כולה אינן מטופלות ואינן מחפשות פתרונות אפשריים.
בדיוק חוסר הכדאיות העתידית הזה וחוסר הנכונות לכאורה של אלה שפועלים כרגע אפילו לחשוב על פתרונות - שדרך אגב, פוליטיקאים ממשלתיים תמיד שמחים לעסוק בהם ("פתרונות לבעיות ידועות מחפשים רק כאשר הם נדרשים במיוחד על ידי ה"בילד" עיתון במשך שבועות.'), דוחף אזרחים מתעניינים לייאוש. גם אם אשתכנע שזה לא חוסר רצון אלא רק חוסר יכולת גרידא של האחראים, זה לא משנה את ההשפעות.
וגם אם אזרח ינסה לחולל שינויים על ידי "צעידה דרך הרשויות" - מוטב: "דרך הצדדים", הוא צריך להבין במהירות שלבד אין לו סיכוי אפילו לתרום מהידע והמומחיות שלו שם, כי זה לא נשאל כלל עקרונית, ולא רלוונטי לגורמים בשום צורה; כעת הם מתמודדים עם עצמם ועם התקנות והמסורות שהם יצרו - עולם משלו שאיבד כל קשר למציאות.
לחלופה השנייה, "צעידה דרך המינהלות והמנגנונים", הכוונה והניסיון מגיעים בדרך כלל מאוחר מכדי להצליח להשיג משהו, כי הביורוקרטיה מגייסת את עצמה כבר הרבה זמן. ולכל המאוחר כשמבינים שתי האמונות שלהם "ממשל אף פעם לא יכול להיות גדול מספיק, והאזרח שם בשביל הממשל", האחת היא פרסונה נון גרטה שם.
החלופה השלישית, כלומר הקמת מפלגה משלך או אפילו תנועה, היא לא רק מאוד מאוד מייגעת ומייגעת, אלא לפחות נתפסת בחשדנות מכל הצדדים. וגם כאן, אם הולכים בדרך הזו, אז בגיל מאוד צעיר ועם רמת הקרבה עצמית גבוהה.
אז בדרך כלל נשארת רק החלופה הרביעית, כיבוש המרחב הציבורי (וירטואלי וממשי), לפיה בחברות פתוחות זה גם שם בצדק עבור כולם ולכן הכיבוש שלו קשה מהצפוי.
העיסוק הזה במרחב הציבורי הוא שאזרחים זועמים רבים עשו את משימתם. ועם מספיק התלהבות, כוח והתמדה, הם גם יוכלו להיות יעילים בחברה פתוחה ולחולל שינויים.
עם זאת, חייב להיות ברור לכל אזרח כועס שדרך זו קשה וסלעית לפחות כמו האלטרנטיבות האחרות. מכיוון שבניגוד למפלגות ומוסדות מבוססים, למרחב הציבורי אין כללים משלו, יש ליצור אותם לפחות באופן בסיסי על מנת שבסופו של דבר יוכלו להפיק ולהעביר את דעת הקהל הלאה. כדי להחמיר את המצב, המרחב הציבורי הזה משותף עם כל היצורים האחרים, בין אם הם חובשים כובעי אלומיניום או מכריזים על דמדומי האלים, ותהליכי השיחות, הדיונים, התיאום והתיעוד שהכרחיים כאן בין אנשים, אורכים לכן הרבה יותר מאשר רָגִיל.
אולם בסופו של דבר, זה שווה את כל המאמץ, כי זה עלול לזעזע חלק מה"לא משנה אזרחים", אבל בהחלט יאלץ מפלגות ומוסדות לפעול בכוחות עצמם בטווח הבינוני עד הארוך, כדי לא ליפול עוד יותר לחוסר המשמעות בעצמם.
ודווקא האומץ הזה להתמודד עם קונפליקטים חברתיים פנימיים מאפיין לדעתי את האזרח הזועם, ובמקרה שרוב האזרחים הזועמים מעריכים חופש ודמוקרטיה כשלעצמם, יוביל לכך שהחברה שלנו תתחיל לזוז מחדש, גם עכשיו וגם בעתיד מכיר בבעיות ומחפש יחד פתרונות ברי קיימא.
זה יהיה נפלא אם נוכל לחיות את כל זה על בסיס הסדר הבסיסי הדמוקרטי החופשי הקיים שלנו, כי זה חוסך לכולנו את השאלה הקיומית האם נהיה גם אזרחים אמיצים כשזה יגיע!
מאז שיחות הרטנשטיין ה-2 ב-2018, אנחנו מנסים להתקרב גם ל"תופעה" של אזרחים זועמים ולהבין טוב יותר את מקורם, משמעותם ומטרתם. התחלנו בסבב ראשון של שיחות בנושא "אנשים, הצרכים והפחדים שלהם ככוח המניע והגבול של הפוליטיקה" והמשכנו בנושא זה ב-2019. השנה נעסוק בנושא תחת הכותרת "אירופה כפרויקט - מה זה אומר על האירופים כיום?"תסתכל על זה מנקודת מבט אחרת.
"La politique est la science de la liberté: le Government de l'homme par l'homme, sous quelque nom qu'il se déguise, est דיכוי; לה פלוס שלמות עילית de la Society se trouve dans l'union de l'ordre et de l'anarchie. "
פייר ג'וזף פרודון, Qu'est-ce que la propriété? (1840: 346)
