זמן לשיר

צילום פוסט: נהנה מקפה | © Pixabay

שירים, לא משנה באיזו שפה הם כתובים, לא ממש להיט כאן בבלוג הזה. קוראי הבלוג היו צריכים להתרגל לעובדה שאני נותן לתשוקה הקטנה שלי לומר את דברה כאן מדי פעם.

ורבים גם מאוד שמחים שהחלטתי לא להציג את העבודות שלי; חוץ מאחד - השיר האחרון שלי - הקדשתי את כל שירי לשכחה.

אבל הם עדיין קיימים, כלומר שירים שעדיף לא להישכח, אבל לשמור בזיכרון טוב כמה שיותר זמן. שיר אחד כזה הוא מ ג'ורג' היי ונושא את התואר "אביב". היים כתב אותו ב-1911, פחות משלוש שנים לפני תחילת מלחמת העולם הראשונה, בתקופה שבה, עבור המוחות הרגישים יותר, כבר היו תחושות מוקדמות למה שעתיד לבוא.

ג'ורג' היי נולד ב-30 באוקטובר 1887 ונחשב לאחד הנציגים הראשונים של האקספרסיוניזם המוקדם. הוא טבע בשנת 1912 בניסיון להציל חבר.

אביב

הרוחות מביאות ערב שחור.
השבילים רועדים עם העצים הקרים
ובחללים הריקים מאוחר יותר שממה
העננים מתגלגלים באופק.

הרוח והסערה נצחיות במרחב,
רק בדלילות שזורע כבר דורך
הארץ הרחוקה וכבדה זורעת את הזרע,
עבור מי אין פרי שמח בקיץ מת.

אבל היערות חייבים להתפרק
מורם לרוח עם צמרות אפורות,
חסרי המקור, בחולשה הארוכה
והדם אינו עולה עוד בענפיו.

מרץ עצוב. והימים משתנים
מלא אור וחושך על האדמה האילמת.
אבל הנהרות וההרים מכוסים
מגן הגשם. והכל מכוסה.

אבל הציפורים לא יבואו יותר.
הקנים וגדותיהם יישארו ריקים,
וסירות גדולות בקיץ רגוע
להיסחף צללים מתים בגבעות ירוקות.

ג'ורג' היי, 1911