פוסט תמונה: הלהבה הנצחית שלי | © Shutterstock
אני לא יודע הרבה על הקוראים שלי. זה גם הרמזים הקבועים של דטלף שטרן חייב, שאוהב להזכיר לי שאתה לא עושה הכל, גם אם אתה יכול. הוא לא רומז לעיקרון מוסרי בסיסי, אבל כל הזמן מזכיר לי את החריגה ההולכת וגוברת של תקנת הגנת המידע הכללית שלנו.
חלק מהקוראים שלי אוהבים להגיב לפוסטים שלי מדי פעם במייל או בפגישה אישית. מעטים משתמשים באפשרויות הניתנות על ידי הבלוג וכותבים תגובה מתאימה, משתתפים בפורום שסופק לאחרונה או השאירו לי פתק בבלוג. קוראים אחרים נרשמו ויקבלו הודעה על פוסטים חדשים בבלוג באימייל.
ואלה הקוראים שעליהם אני יכול לגבש דעה משלי - חיובית מאוד, אגב!
עבורי, רוב קהל הקוראים שלי נשאר חבוי באפלת האינטרנט. אני יכול רק לראות שהקוראים האלה קיימים כאן על סמך מספר הכניסות והקצאות למדינה או הקריאות לדפי הבלוג ה"בינלאומיים" שלי. העובדה שקוראים אלו קיימים באמת מאושרת גם על ידי פניות מחברות פרסום ונותני שירות שאחרת לא היו מבחינים בבלוג שלי.
לכן אני מקדיש את פוסט הבלוג הזה לקורא האלמוני ומצית את האור ה"נצחי" לעיל בשם כל האחרים.
קורא לא ידוע יקר!
תודה שאתה קיים. למרות שאני לא יודע מי אתה או איפה אתה גר ועובד, כנראה שיש לנו הרבה במשותף. לפחות אנחנו חושבים על העולם שלנו ועל עצמנו ואוהבים לשמוע דעות של אחרים.
הייתי לאחרונה מ תומס מיכל, אחד הקוראים שלי, שאני מכיר אישית ומכבד מאוד, מה יהיו הציפיות שלי מהקוראים? אני שותף לדעה שלו שרבים מהאזרחים הם ביקורתיים ומשקפים על הכביש. אולם למרבה הצער, זה מועיל מעט לקהילה אם הם שומרים בעיקר את הידע או הספקות שלהם לעצמם.
דאגלס אדמס ניסח זאת בצורה מאוד מתאימה במחזה הרדיו שלו "מדריך הטרמפיסט לגלקסיה" בכך שהזכיר כלאחר יד שזמן קצר לפני שהווגוונים הרסו את עולמנו, בן אדם מצא את הפתרון לכל הבעיות ביקום. ואז הוא מודיע לנו שהפתרון הזה הוא לא "42".
מכיוון שאינני מכיר אותך, קורא אלמוני יקר, קשה לי לנסח ציפיות ממך. אבל אשמח אם תצא - לפחות מדי פעם - מהכריכה ותביע את דעתך על הדעות, ההנחות והטענות המוצעות כאן בבלוג.
כי אם אנחנו בני האדם משהו, אז מעין מרחב תקשורת שקיים כי כמה שיותר דעות והשקפות שונות נפגשות, מתחככות זו בזו ואנחנו לאט אבל בטוח יוצרים תמונה משותפת של הנוכחית למרות או דווקא בגלל התוצאה המתקבלת. קונפליקטים מקבלים מציאות.
וככל שאנו מתקשרים טוב יותר אחד עם השני, כך התמונה הנוכחית של המציאות שלנו טובה יותר.
קורא אלמוני יקר, אני יודע שזה לא קל, במיוחד כשאתה מכניס את המחשבות שלך לרשת העולמית, שמקבלת אותן אך גם מובילה אותן היישר לנירוונה דיגיטלית כמו ברק.
וכך אני ממשיך לשמוח לדעת שאתה קיים. ואני מקווה שחלק מהמחשבות שלי יעוררו גם אותך לסתור את עצמך ושתצליח לחשוב מחדש על דבר כזה או אחר בעצמך.
"אם היו נותנים לי להגדיר את השטויות של הגיל, רק דבר אחד היה בא בחשבון: לתקשר. מחבר אינו מתקשר עם הקורא שלו. הוא מבקש לפתות, לשעשע, לעורר, להמריץ אותו. איזה שפע של תנועות פנימיות (עדיין בחיים) וביטויים מקבילים, מילת מפולת אשפה אכזרית כל כך טורפת! גבר ואישה אינם מתקשרים זה עם זה. החידות הרבות שהם מציבים זה לזה ימצאו את הפתרון המעופש ביותר שלהם ברגע שהמושג חסר המשמעות הזה יבוא ביניהם. קתולי שחושב שהוא מתקשר עם אלוהים צריך להיות מנודה במקום. אחד מתפלל לאלוהים ואחד לא משוחח, אבל זוכה לקודש. כל הניסיונות המשמחים והחסרי התועלת שלנו לתקשר עם העולם, לגעת ולהשפיע על עצמנו, כל מגוון הרגשות והכוונות שלנו נופלים קורבן לשממה ולחד-גוניות של קיצור סוציו-טכני. בדרך זו אנו מעודדים את חסרי המשמעות שאוכלים את השפה שלנו בתיאבון רב”.
בודו שטראוס, זה למטה על קצות האצבעות (2004: 41)
