תמונת פוסט: פנייה להיגיון
ההיסטוריה בהחלט לא חוזרת על עצמה, אבל מכיוון שאנו, בני האדם, היינו אותו הדבר כבר אלפי שנים, מכיוון שהאבולוציה איטית מכפי שאנו יכולים לדמיין, אנו בני האדם פועלים במצבים דומים כפי שעשו אבותינו. מסיבה זו בלבד, תמיד כדאי להסתכל אחורה על ההיסטוריה האנושית שלנו.
לפני זמן לא רב - יש עדיין עדים בני זמננו - התקיימו בחירות בגרמניה, כלומר הבחירות לרייכסטאג ב-14 בספטמבר 1930. באותה תקופה ה-SPD הייתה המפלגה החזקה ביותר עם 24,5%, המרכז נכנס לאיחוד עם העם הבווארי המפלגה 14,8% והקומוניסטים 13,1%. המפלגות הליברליות נחלשו בין 3% ל-5%, ועקפו על ידי הפינה הימנית ב-7%. אולם ההלם דאז היה רווח של 15,5% מהקולות, שהזניק את הנציונל-סוציאליסטים למקום השני אחרי ה-SPD עם סך של 18,3%.
תומאס מאן, אזרח משכיל מוכח שמוכר עד היום, לקח את ההלם הזה כהזדמנות לנקוט עמדה ברורה לגבי תוצאות הבחירות במהלך קריאת מחבר בברלין, כלומר באולם בטהובן ב-17 באוקטובר 1930. הפנייה שלו לתבונה היא עדיין אחת מיצירותיו הפוליטיות ביותר כיום, ואני אישית אוהב את "הנאום הגרמני" שלו תומאס מאן קרוב יותר מכפי ש Buddenbrooks: The Decay of a Family שלו מ-1901 יכול היה אי פעם. באופן טראגי, שתי היצירות עוסקות בהידרדרות חברתית, שאותה חזה חתן פרס נובל לספרות לשנת 1929 זה מכבר.
תומאס מאן נשא את הנאום הזה לעתים קרובות מופרע על ידי אזרחים מודאגים ואנשים במדי SA ונאלץ לברוח מהם בסוף נאומו. ב-1933 יצא לגלות וגם אחרי 1945 כבר לא היה מסוגל להתיידד עם בני ארצו - הוא כנראה זיהה שהאזרחים המודאגים עדיין זוכים לשובבות, הם רק החליפו חולצות.
ש. פישר ורלג עדיין פרסם את נאומו של מאן בשנת 1930 בחוברת קטנה, אפילו לא בגודל DIN A 5. תופס 31 עמודים תומאס מאן עמדה ברורה וגם משבח את הסוציאל-דמוקרטים שלקחו אחריות לאחר מלחמת העולם הראשונה האבודה ולא פשוט גנבו כמו האחראים בפועל למלחמה הזו. ראוי לציין גם את הניתוח שלו לפיו הסכמי פריז הופכים את הדמוקרטיה בגרמניה לכמעט בלתי אפשרית וכי יש להתאים אותם מהר ככל האפשר ולבנות מחדש את כספי הרייך.
כמכת גורל גרמנית, אפילו אירופאית, הוא רואה את המוות המוקדם מדי של השנה שקדמה לה גוסטב סטרזמן פוליטיקאי ליברלי הנתמך על ידי ה-SPD שכמעט השיג תיקון שליו של הסכם ורסאי. בכל מקרה, הוא הכניס את גרמניה לחבר הלאומים כבר ב-1926 — שמונה שנים לאחר תום המלחמה. ניתן לראות את מותו כתחילת הסוף של רפובליקת ויימאר.
תומאס מאן אינו מקטין את דבריו בנאומו ומצהיר כי "לא ניתן להסביר את תוצאות הבחירות לרייכסטאג במונחים כלכליים בלבד" (1930: 11). כמו הפדרליסטים, הוא מכיר בכך שלאומיות היא האיום הגדול ביותר על כל דמוקרטיה. והלאומיות הזו, יחד עם אובדן כל הערכים הבורגניים, יוצרת "מצב תודעתי חדש של האנושות שכבר אין לו שום קשר לבורגני ולעקרונותיו: חופש, צדק, חינוך, אופטימיות, אמונה בקידמה" (1930: 15).
"מוזנת מזרמים אינטלקטואליים ופסאודו-אינטלקטואלים כאלה, התנועה שמתמצתת כיום בשם הלאומי-סוציאליזם ושהפגינה כוח קידום מכירות אדיר כל כך, אני אומר, התנועה הזו מתערבבת עם הגל הענק של ברבריות אקסצנטרית ודמוקרטיה המונית פרימיטיבית אכזריות ירידים שמסתובבת בעולם כתוצר של רשמים פראיים, מבלבלים ובו בזמן מגרים ומשכרים בעצבנות שתוקפים את האנושות".
תומאס מאן (1930: 17)
בסוף נאומו הוא התנבא, על סמך מה שידוע היום, שמשמעות הדבר תהיה חוסר המזל שלנו אם לבורגנים הטוענים לאושר כמו חופש, רוחניות ותרבות לא תהיה עוד סיכוי לחיות.
ומה שהיה נכון אז נכון גם היום!
אנחנו הדמוקרטים, מהאזרח המשכיל ועד מעמד הפועלים, כולנו יודעים מה עלינו לעשות. אנחנו גם יודעים מה יקרה אם לא נצליח לעשות זאת. זה תלוי בנו מה קורה לארצנו, לאירופה ולעולם. הגיע הזמן שכולנו נתארגן מחדש, אחד אחד, ונחזור לערכים שמניעים כל מדינה וחברה קדימה. זה כולל גם חריצות, יושר והגינות.
ועם זה בחשבון אתה צריך היום תומאס מאןנאומו, שנערך בהופעת המזל הגדול ביותר בהיסטוריה האנושית עד כה. כולנו - בין אם גרמנים ובין אם לא - לא יכולים להרשות לעצמנו עוד אסון כזה!
הנה ערך מוסף עבור הקוראים שלי.
וכאמור אורסון ולס באדם השלישי?
"באיטליה, במשך שלושים שנה תחת הבורג'אס, היו להם לוחמה, טרור, רצח ושפיכות דמים, אבל הם יצרו מיכלאנג'לו, לאונרדו דה וינצ'י והרנסנס. בשוויץ הייתה להם אהבת אחים, היו להם חמש מאות שנים של דמוקרטיה ושלום - ומה זה הוליד? שעון הקוקיה".
גם אם הסרט הזה הוא אחד הטובים שבהם, הוא חייב להיות אורסון ולסהמחבר טועה בדעה שלו.