צילום פוסט: נהנה מקפה | © Pixabay
מצב הרוח הנוכחי שלי דורש שיר, אחד אחד אנדרו גריפיוס מתוארך לשנת 1637. למעשה הוא בילה כמעט את כל חייו במלחמת שלושים השנים ובסביבותיה ואפילו בסוף חייו יכול היה להסתכל רק על הריסות ויגון.
הכל לשווא
לאן שלא תסתכל, אתה רואה רק הבל עלי אדמות.
מה שהאחד הזה בונה היום, זה הורס מחר:
במקום שבו ערים עדיין עומדות כעת, יהיו כרי דשא,
שעליו ישחק ילד רועה עם הצאן.
מה שעדיין פורח להפליא ירמס בקרוב.
מה שפועם ומתריס עכשיו יהיה מחר אפר ועצמות,
שום דבר אינו נצחי, אין עפרה, אין שיש.
עכשיו האושר מחייך אלינו, בקרוב תלונות רועמות.
תהילת המעשים הגבוהים חייבת לגווע כמו חלום.
האם משחק הזמן, האיש הקל, צריך להחזיק מעמד?
הו! מה זה כל זה שאנחנו מחשיבים ליקר,
כהבל רע, כצל, אבק ורוח;
כפרח אחו שלא תמצא שוב.
גם אדם בודד אינו רוצה להרהר במה שהוא נצחי!
אבל לפני שאחזור לשירו "דמעות המולדת" משנת 1636, רק אסיים את המאמר הזה ואשאיר אתכם לבד עם השיר האחד הזה, לפחות להיום.
"אין טוב יותר לאדם מהרגעת הבל שלו, ואין פצע כואב יותר ממה שנגרם לו."
תומאס הובס, דה סייבה (1642)
