פורסם על ידי הנס מולר ב-27 בפברואר 2022 בשעה 14:34

כתבתי מאמר זה ב-8 ביולי 2011 במהלך עבודתי כראש קבוצת עבודה להיסטוריה של ה-EUROPA-UNION היילברון.

מדי שנה ב-9 במאי אזרחי אירופה חוגגים את יום אירופה. זה מזכיר את
9 במאי 1950, כאשר שר החוץ הצרפתי דאז, רוברט שומאן, הציג את התוכנית לציבור נדהם בפריז שלימים תירשם להיסטוריה כ"תוכנית שומאן".

"ממשלת צרפת מציעה להציב את כל ייצור הפחם והפלדה הצרפתי-גרמני תחת סמכות עליונה משותפת, בארגון פתוח למדינות אירופיות אחרות להצטרף."(1)

קצת פחות משנה לאחר מכן, ב-18 באפריל 1951, חתמו צרפת, הרפובליקה הפדרלית של גרמניה, איטליה, בלגיה, הולנד ולוקסמבורג על האמנה בדבר "קהילת הפחם והפלדה האירופית" (ECSC) - הידועה גם בשם מונטניון - בפריז הפכה לנקודת ההתחלה של תהליך האינטגרציה האירופי.

ההיסטוריה הפוליטית והשיקולים המקדימים השונים לצעד מרחוק זה מוצגים ביצירות היסטוריות - חלק מיצירות אלו רשומות בביבליוגרפיה. שוב ושוב עלו שיקולים כיצד ניתן להתגבר על עידן מדינות הלאום האירופיות, שהביאו מלחמות והרס ליבשת בקביעות רבה. יש להזכיר כאן כמה מהשיקולים הללו:

- התנועה הוותיקה ביותר שמטרתה לאחד את אירופה הייתה בתחילת שנות ה-20
שנות המאה הקודמת מאת הסופר האוסטרי ו
הפוליטיקאי ניקולאוס גראף פון קודנהוב-קלרג'י (1894 - 1972) (2) בהתרשמותו של
איחוד פאנורופו נוסד לאחר זוועות מלחמת העולם הראשונה. המטרה שלה הייתה זו
איחוד אירופה עד הקמת "ארצות הברית של אירופה".
לשמר את השלום באירופה בטווח הארוך ולהבטיח את מעמדה הגלובלי של אירופה. בתוך ה
נוכח האיחוד הפאן-אירופי הגרמני של ה-CSU ואגודות המגורשים
סְבִיבָה. "זה שונה משאר עמותות ימין שמרניות בארץ
גינוי לאומיות, המרמז כי האינטרסים של העקורים
מיוצגים בצורה הטובה ביותר במסגרת האיחוד האירופי." (3)

- גם הצרפתים הסוציאליסטים נחשבים לראשי האיחוד האירופי
פוליטיקאי וראש ממשלת צרפת הזמני אריסטיד בריאן (1862 - 1932). בְּ-
לרגל קבלתה של גרמניה לחבר הלאומים (1926), אמר: "בין
גרמניה וצרפת, שיתופי הפעולה הכואבים והעקובים מדם הסתיימו
מפגש שבו כל דפי ההיסטוריה מוכתמים. זה נגמר איתם
צעיפים ארוכים של אבל על סבל שלעולם לא יירגע. אין מלחמות
לא עוד פתרונות אכזריים ועקובים מדם לחילוקי הדעות שלנו-
יחידות..." (4)
בסביבות 1929/1930 פרסם אריסטיד את בריאנד, שב-1926 יחד עם הגרמני
שר החוץ גוסטב סטרזמן קיבל את פרס נובל לשלום, "מחשבה".
מאמר על הקמת איחוד אירופי". אבל מחשבות כאלה נשארו
שמור לקבוצה קטנה של אינטלקטואלים מתעניינים, כי באירופה
היו סימנים לסערה. (5)

- נסחפה בסערה ההיא שהסתיימה בצורה נוראית עבור כל מדינות אירופה ב-1945
צריך, הדרישה בתוכנית היידלברג של ה-SPD מ-1925: "אתה
(ה-SPD) דוגלת ביצירה, שהפכה הכרחית מסיבות כלכליות
הישות הכלכלית האירופית, להקמת ארצות הברית של אירופה,
על מנת להשיג סולידריות למען האינטרסים של עמי כל היבשות." (6)

– נסחפו בהתפתחויות לאחר תום המלחמה גם השיקולים ש
ווילי ברנדט (1913 - 1992) בגלות נורבגיה. אחד מהעיתונים שלו
מאמר (1939) נקרא "חלום ארצות הברית של אירופה". "סְבִיב
עצמאות האומות תוך התחשבות בבינלאומי
עם זאת, כדי ליישב את הקהילה, מדינות הפרט חייבות "על חלק
"מוותרים" על ריבונותם הלאומית לטובת הארגון הבינלאומי. (7)
ברנדט רצה להשיג את המטרה של ארגון מחדש דמוקרטי ופדרלי של אירופה
להגיע לשלב הביניים של "מיזוגים אזוריים", למשל במרכז אירופה,
בצפון, בבלקן ובין מדינות הדנובה. אבל "המשך ההתפתחות
התפתחות מלחמת העולם התיישנו תוכניות ורעיונות רבים." (8)

יש שיגידו שכל הפוליטיקאים, הסופרים וההוגים האירופאים האלה הקדימו את זמנם. אבל אפשר לנסח את זה בצורה אחרת: היו יותר מדי אנשים בכל המדינות שהיו מאחורי הזמן. הלאומיות, שהסלימה להתנשאות לאומית, חתירה לכוח גדול, שנאה ובוז לאנושות הובילה - שוב - את אירופה לתהום. "רק אחרי מלחמת העולם השנייה הייתה הדחיפה של בריאנד לאיחוד אירופה השפעה מתמשכת." (9)

ב"נאום ציריך" המפורסם שלו מ-19 בספטמבר 1946, כינה וינסטון צ'רצ'יל (1874 - 1955) את השותפות בין צרפת וגרמניה כצעד ראשון בהקמת המשפחה האירופית מחדש. הוא דיבר על תרופה שיכולה להפוך את כל אירופה לחופשית ומאושרת תוך שנים ספורות. "האמצעי הזה מורכב מחידוש משפחת העמים האירופית... עלינו להקים מעין ארצות הברית של אירופה".

אנשים מרחיקי ראות אחרים חשבו גם הם על אירופה המשולבת זמן קצר לאחר תום המלחמה. ימים ספורים לאחר נאומו של צ'רצ'יל בציריך, ב-14 בספטמבר 21, אימצו נציגים מ-1946 מדינות אירופה וארה"ב 1 תזות בהרטנשטיין, שוויץ, המוכרות כיום כ"תוכנית הרטנשטיין". "קהילה אירופית הבנויה על בסיס פדרלי היא חלק הכרחי וחיוני מכל איחוד עולמי אמיתי" היא התזה הראשונה. ותזה 4 מעגנת את מה שעדיין מתלבט 65 שנים אחרי הרטנשטיין: "חברי האיחוד האירופי מעבירים חלק מזכויות הריבונות הכלכליות, הפוליטיות והצבאיות שלהם לפדרציה שהם הקימו".

מועצת אירופה, שנוסדה על ידי עשר מדינות ב-1949, היא גם אחד הכוחות המניעים מאחורי איחוד אירופה ליצירת מורשת משותפת ולקידום התקדמותן הכלכלית והחברתית." בהחלטה של ​​האסיפה המייעצת מ-5.5.1949 באוקטובר 20.10.1949, דיברו על "סמכות פוליטית" אירופית עם תפקידים מוגבלים אך סמכויות אמיתיות. אבל ועדת השרים לא תמכה ברעיונות האלה. לכל המאוחר עם תוכנית שומאן שהוכרזה שנה לאחר מכן, תהליך האינטגרציה האירופי קיבל בסיס שונה. התוצאה החשובה ביותר של עבודתה של מועצת אירופה היא האמנה האירופית לזכויות אדם (ECHR), אשר אומצה בשנת 1950 ומחייבת כעת 47 חברים. בית הדין האירופי לצדק בשטרסבורג עוקב אחר הציות לאמנה זו. עם אמנת ליסבון, גם האיחוד האירופי הצטרף ל-ECHR.

אבל השאלות הקונקרטיות והקריטיות לרוב, נוסחו אחרת, במיוחד בצרפת לאחר תום המלחמה: איך אפשר לשמור על גרמניה כל כך קטנה שהיא לעולם לא תוכל שוב לנהל מלחמה? וגם אם תהיה שוב גרמניה בשלב מסוים: האם היא יכולה אז לקבל את אותו מעמד כמו צרפת? (10)
"מי שלא חווה את התקופה באותה תקופה בקושי יוכל להבין עד כמה הפוליטיקה האירופית בשנים שלאחר המלחמה נשלטה על ידי הפחד מחידוש
חיזקה את גרמניה ואת הכוונה למנוע זאת אחת ולתמיד." (11)

הרבה רעיונות וחוטי מחשבה, שאלות ושאלות נגד מונחות כמו פסיפס על השולחן האירופי, חצו או התרוצצו יחדיו ובסופו של דבר שימשו השראה להיווצרותה של אירופה כפי שאנו מכירים אותה כיום. זה היה ומדהים שבתחילת תהליך האינטגרציה לא הייתה תוכנית אב מוגמרת, שום שרטוט של איך אירופה העתידית יכולה להיראות במונחים קונקרטיים. עיצוב אירופה היה והינו תהליך פוליטי פתוח.

לפחות עכשיו צריך להזכיר את ז'אן מונה (1888 - 1979). בסוף 1945 הגיש לנשיא צרפת שארל דה גול מאמר שהפך לבסיס לתכנון כלכלי לאומי בצרפת. זמן קצר לאחר מכן, מונה הפך למנהל משרד התכנון החדש שהוקם - התכנון הצרפתי נולד.

חלק נוסף בפאזל בפיתוח אירופה היה תוכנית ההתאוששות האירופית (ERP), תוכנית מרשל, הפרויקט לשיקום אירופה ששר החוץ האמריקני ג'ורג' סי מרשל הציג בנאום באוניברסיטת הרווארד ב-5 ביוני, 1947. "תוכנית מרשל הייתה תוכנית כלכלית, אבל המשבר שהיא מנעה היה פוליטי", כותב טוני ג'אדט (12). "היתרון האמיתי של תוכנית מרשל היה פסיכולוגי. אפשר כמעט לומר שהוא העניק לאירופאים דימוי עצמי חיובי יותר. הם צברו כוחות להיפרד אחת ולתמיד משוביניזם ופתרונות אוטוריטריים. מדיניות כלכלית משותפת נראתה כעת נורמלית..." (13), מכיוון שתוכנית מרשל אילצה את האירופים לתכנן יחד ולהעריך את צרכי ההשקעה שלהם. "הם נאלצו לנהל משא ומתן לא רק עם ארצות הברית, אלא גם עם מדינות אירופה האחרות, שכן המטרה הייתה לכונן יחסים כלכליים רב-צדדיים במהירות האפשרית" (16). בנוסף, נוצרו מוסדות על-לאומיים, כמו הארגון לשיתוף פעולה כלכלי באירופה (OEEC) ואיגוד התשלומים האירופי - במידה מסוימת תחומי הכשרה והתנסות לפוליטיקאים ופקידי מינהל, שאותם יכלו מאוחר יותר לעשות שימוש טוב בתחום מוסדות אירופיים.

אחרי ההיסטוריה הזו, אחרי הניסיון הקודם הזה, האם זה מפתיע שלקח קצת פחות משנה עד שתוכנית שומאן שגובשה על ידי ז'אן מונה נחתמה על ידי 18.4.1951 המדינות המייסדות של מונטניון ב-6 באפריל 1952? ז'אן מונה - שנקרא לימים "אבי אירופה" - היה הנשיא הראשון של הרשות העליונה של קהילת הפחם והפלדה האירופית (ECSC) בין השנים 1954 ל-XNUMX.
"המניעים של שש המדינות בחתימת האמנה הזו אולי היו שונים, אבל התוצאה הייתה בעלת חשיבות היסטורית. העובדה שאויבים לשעבר מצאו קהילה כזו כמה שנים לאחר תום המלחמה היא חסרת תקדים בהיסטוריה העולמית." (15)

בדיעבד, יש לקבל שהדינמיות האירופית הזו לא יכולה להימשך ללא הפרעה. מעל הכל, העובדה שהתוכנית לקהילת הגנה אירופית (EDC) שהציעה צרפת ב-1950 נכשלה ארבע שנים מאוחר יותר באסיפה הלאומית הצרפתית הייתה נסיגה בתהליך האינטגרציה האירופי.
תהליך. שני גברים - שוב ז'אן מונה ושר החוץ הבלגי פול אנרי ספאק (1899 - 1972) התחילו שוב את גלגל הפיתוח. ב-25 במרץ 1957 נחתמו חגיגית ברומא האמנות להקמת הקהילה הכלכלית האירופית (EEC).