שיר להיום

צילום פוסט: אגם אירי | © מייק טולר ב-Pixabay 

היום הניעו אותי כמה קוראים, ללא תלות זה בזה, לשיר של תיאודור פונטנה הודע. ואכן, זה הולך די טוב עם אירועים אקטואליים ולפחות בבית ספר אחד בהילברון זה אפילו נושא בכיתה כרגע. מעניין שגם את השיר הזה היה צריך לדון כשהייתי בבית הספר (בעיצומה של המלחמה הקרה).

במהלך הלילה של ה-8 באוגוסט 9, ספינת הקיטור אירי עלתה באש בזמן שהפליגה על פני האגם בעל השם מבאפלו לאירי. הגאי לותר פולר נשאר בתפקידו עד הסוף וניצל מהתאונה עם פציעות קשות. לרוע המזל, ניתן היה להציל רק 200 מתוך כ-29 הנוסעים. פולר הפך לאלכוהוליסט ומת מרושש.

תיאודור פונטנה עיבד את האירוע הטראגי לבלדה שבה כל הנוסעים ניצלו, אבל הגאי, שמו ג'ון מיינרד, מצא מוות. פונטנה מרומם אפוא את השירות לגבורה ויוצר שיר שכנראה לא איבד מהאטרקטיביות שלו עד היום.

אני כבר אשמח אם רוב האנשים - במיוחד אלה שמשרתים, במיוחד הפוליטיקאים והפקידים שלנו - יעשו לפחות מאמץ למלא את תפקידם במידה מסוימת, למשל. ב. לוודא שניתן לכתוב מבחנים בתיכון בזמן.

אני לא מבקש מאף אחד להיות גיבור, כי כבר היום יכולנו לסלול את הרחובות שלנו בבריונים. אבל אני מבין שבמיוחד בזמנים אפלים כמו בסוף המאה ה-19 ובמיוחד היום, הקריאה לגיבורים הולכת ומתגברת.

תיאודור פונטנה אל תסתיר מאיתנו שגיבורים לרוב מתים. היום אנחנו גם יודעים שאותם גיבורים ששורדים אוהבים ליפול לאלכוהול או לסמים אחרים ולמות ללא אהבה.

רק הבריונים נהנים מהחיים במלואם ובדרך כלל בסופו של דבר הם מעוטרים מאוד.

ג'ון מיינרד

ג'ון מיינרד!

"מי זה ג'ון מיינרד?"
"ג'ון מיינרד היה הגאי שלנו,
הוא החזיק מעמד עד שהשיג את החוף,
הוא הציל אותנו, הוא עונד את הכתר,
הוא מת בשבילנו, אהבתנו גמולו.
ג'ון מיינרד."

ה"סנונית" עפה מעל אגם אירי,
רסס קצף על החרטום כמו פתיתי שלג;
מדטרויט היא טסה לבאפלו -
אבל הלבבות חופשיים ומאושרים,
והנוסעים עם ילדים ונשים
כבר רואה את החוף בדמדומים,
ומפטפטת עם ג'ון מיינרד
בועט בהכל: "כמה רחוק, הגאי?"
הוא מביט קדימה ומסביב:
"שלושים דקות... חצי שעה." 

כל הלבבות שמחים, כל הלבבות חופשיים -
שם זה נשמע מאחיזת הספינה כמו צעקה,
"אש!" היה מה שנשמע,
עשן יצא מהתא ובקע,
עשן, ואז להבות בוערות,
ועשרים דקות לבאפלו. 

והנוסעים, התערבבו
ליד חרטום הם עומדים מצטופפים יחד,
ברוח הקשת עדיין יש אוויר ואור,
אבל בהגה זה ארוז חזק,
ונשמעת יללה: "איפה אנחנו? איפה?"
וחמש עשרה דקות לבאפלו. – 

הטיוטה גדלה, אבל ענן העשן עומד,
הקפטן מציץ אחרי ההגה,
הוא כבר לא רואה את הגאי שלו,
אבל דרך הפיה הוא שואל:
"עדיין שם, ג'ון מיינרד?"
"כן מר. אני."

"על חוף הים! לתוך הגלישה!"
"אני עומד בזה."
ואנשי הספינה הריעו: "תחזיק מעמד! שלום!"
ועשר דקות לבאפלו. – –

"עדיין שם, ג'ון מיינרד?" והתשובה מגיעה
בקול גוסס: "כן, אדוני, אני אחזיק את זה!"
ובגלישה, איזה צוק, איזו אבן,
הוא רודף אחרי ה"סנונית" לאמצע.
אם ההצלה תבוא, היא תגיע רק כך.
הצלה: באפלו ביץ'!

הספינה נשברה. האש שורפת.
הציל את כולם. חסר רק אחד!
כל הפעמונים הולכים; הטונים שלהם מתנפחים
לשמים מכנסיות וקפלות,
צלצול וצלצול, אחרת העיר שותקת,
משרד אחד בלבד שיש לה היום:
עשרת אלפים עוקבים או יותר,
ואף עין אחת בתהליך ריקה מדמעות. 

הם מורידים את הארון בפרחים,
עם פרחים הם סוגרים את הקבר,
וכתוב בזהב על אבן השיש
העירייה כותבת את התודה שלה: 

"הנה נח ג'ון מיינרד! בעשן ובאש
הוא החזיק את ההגה בחוזקה בידו,
הוא הציל אותנו, הוא עונד את הכתר,
הוא מת בשבילנו, אהבתנו גמולו.
ג'ון מיינרד."

תיאודור פונטנה, 1886

תוספת 20.4.2023

כאן אתה יכול למצוא את זה הנס מולר תמונה מצורפת

"אומללה הארץ שאין לה גיבורים... לא. 
אומללה הארץ שזקוקה לגיבורים".

ברטולד ברכט, חייו של גלילאו (1943)

---