תה ירוק

תמונת פוסט: תה ירוק | © Pixabay

אהבתי לתה החלה בשנות ה-1970 כשהכרתי ולאהוב את התה המקומי במהלך חופשה בציילון. כתוצאה מכך, תה ציילון היה המשקה החם האהוב עלי במשך עשרות שנים. תה הציילון השחור ברובו מאופיין בטעם מעט מאלתי, רענן ולפעמים לימוני, למרות שתמיד שתיתי את התה האלה די מר וחזק, כנראה בגלל המינון. הקדשתי תשומת לב מיוחדת לשימוש בעלי התה הגדולים ביותר האפשריים ולעיתים רחוקות מאוד מזגתי את התה בפעם השנייה.

ואז במהלך התקופה שלי בפולין גרם לנו מארק ראמוס על תה ירוק קשובים והצליחו להפוך אותנו משותי תה שחור לשותי תה ירוק תוך מספר חודשים. ובגלל שמרק העדיף תה סיני, התרגלנו גם לזה. רק כעבור שנים, כשעמית יפני ציין בפניי שיש גם תה יפני טוב, התחלנו לנסות מדי פעם תה יפני.

בניגוד לתה שחור, עלי התה שבתה הירוק אינם מותססים, ובשל שיטות העיבוד השונות, משתמשים בעלי צמח התה הסיני המסורתי Camellia sinensis ולא בתת-המין ההודי Assamica, שכיום צפוי להיות הצלבה בין שני סוגי התה.

מעניין, אנחנו תמיד משתמשים בקומקומי התה היפנים ובעיקר מברזל יצוק כדי לחלוט את התה שלנו כבר מההתחלה. מכיוון שגם אלו נראים טוב, התחלנו להשתמש בסיר נפרד לכל סוג תה.

אבל היום אנחנו עדיין נוטים לשתות את הזנים הסיניים, שטעמם יותר פרחוני ולפעמים מעושן ומר. טעמו של התה היפני די עשבוני ולדעתי לפעמים אפילו דגי.

בינתיים התרגלנו גם לדרג'ילינג ההודי, אותו אנחנו אוהבים לשתות בתור תה ירוק או לבן ולדעתנו משתלב היטב עם אולונג.

האולונג הסיני הפך לאהוב עלינו (Yánchá) במהלך השנים האחרונות, אם כי אנחנו גם מאוד נהנים לשתות את הצ'ון מי. באופן אישי, אני שותה גם את ה-Pu-Erh, אולונג מיושן היטב, שיכול להיות גם בעל תו בוצי.

אגב, תה היסמין הידוע הוא תה ירוק, שבמהלך הייצור מערבבים אותו עם פריחת היסמין, ואז מוציאים אותם שוב מהתה.