תמונת פוסט: עיתונאי | © Neven Divkovic ב-Pixabay
תמיד היו עיתונאים רעים וטובים. חוויתי את ההתנסות הראשונה שלי עם עיתונאים בזמן שקראתי את קול היילברונר. למדתי להכיר עיתונות איכותית כי אבא של חבר היה מנוי ל"דר שפיגל" והצלחתי לקרוא אותו בקביעות. עד הרבה לתוך שנות ה-1990, דר שפיגל היה חלק מהקריאה הקבועה שלי.
מאוחר יותר, כשהתערבתי פוליטית בארגון נוער, הכרתי עיתונים מקומיים אחרים ונאלצתי לקבל את העובדה שהעיתונים המקומיים שלנו כולם התעניינו פחות בתוכן פוליטי מאשר במסיבות הסירות הרבות ובפסטיבלים פוליטיים אחרים של התחרות ב- הזמן. וגם היום, עשרות שנים מאוחר יותר, אני מקבל את המאמרים האלה מודפסים שם שמתמקדים באכילה ושתייה - תוכן פוליטי עדיין מעניין רק אם ניתן ליישב אותו עם הקונצנזוס המקומי הנתפס.
בתחילת חיי המקצועיים ניתנה לנו הבחירה להירשם ל- Frankfurter Allgemeine Zeitung, Süddeutsche Zeitung וכנראה יותר עבור הזוהר הצפוני, ה- Welt. באותה תקופה החלטתי על ה-FAZ ונשארתי נאמן לעיתון הזה כמעט עד שפרשתי, למרות שהתיידדתי יותר ויותר עם ה-Suddeutsche Zeitung; ואם הם לא איימו כל הזמן על המדור האזורי שלהם, אולי אפילו חשבו על שינוי.
בגלל העבודה שלי, אז למדתי גם עיתונים ממדינות אחרות מכירים ומעריכים, אז תמיד נרשמתי לכמה מהם ואני שמח שהם עוזרים לי לחשוב מחוץ לקופסה.
אני עדיין מעריך מאמרים עיתונים שנחקרו היטב ומאמין שעיתונים גדלים ומשגשגים על התחרות שלהם, אבל בלי תחרות הם פשוט צומחים ועוברים מוטציות למדבקות בלבד של עצמם ושל תהילתם לשעבר.
שוב, מסיבות מקצועיות, התעמתתי עם העובדה שאתה יכול להיות אינטרס של עיתונאים ולא צריך רק לבקש כל הזמן לדווח על הפעילות ההתנדבותית שלך. אבל מהר מאוד הבנתי שזה לא בהכרח יתרון אם אתה מקבל עניין של עיתונאים. וכך הפך להיות "הכרחי להישרדות" שהתעסקתי בעיתונאים יותר ממה שבדרך כלל הייתי רוצה וגם נאלצתי לעבור קורסים והכשרה מתאימים.
חוויתי את ההתנסות המקבילה הראשונה שלי כמפקד מחלקה, כלומר כאשר קיבלתי פקודה לארח עיתונאי עם צוות צילום כל היום עם כיתת החי"ר שהובלתי. מכיוון שזה היה רק עוד יום של לחימה ביער והחיילים בינתיים השתלטו על משימותיהם בשנתם, זו הייתה למעשה הצלחה ודאית - לא רק הממונים עלי חשבו כך, אלא גם אני. אבל ליתר ביטחון הודעתי מראש לחבריי על חשיבות הביקור הזה והבטחתי להם כמה מקרים של בירה.
וכך העיתונאי הזה ליווה אותנו כמעט כל היום, ניהל דיונים וחזר על תרגילים מסוימים למצלמה. פניה הלכו והתארכו, מה שייחסתי לאוויר הצח, לקור שהתגנב אט אט והיעדר קייטרינג מיוחד לחברותינו לעיתונות.
אבל אז קרה משהו, שלא היה צריך לקרות, חייל, לא בדיוק הכי מבריק תחת השמש, הסתבך בראיון והתוצאה הייתה חצי משפט שאפשר היה להבינו לא נכון בלי הקשר. ובזה, ביקור העיתונאים הסתיים פתאום והעיתונאית השאירה אותנו עם הפמליה שלה.
כמה ימים לאחר מכן עברו עלי דוקרנים על ידי הממונים עלי וההודעה לעיתונות הוצגה לי. זו כללה רק חוות דעת של העיתונאי המדובר, שאז נומקה בסוף בדיוק בחצי המשפט הזה - עם זה הכרתי לראשונה עם עיתונאות מורגשת. ואם כבר עשיתם משהו בבונדסווהר, תמיד תוכלו לעשות זאת שוב.
וכך יום אחד שמחתי כשאפשרו לי להשגיח על שני עיתונאים שפיגל שהגיעו אלינו במיוחד כדי לשמוע את הממונים עליי מצטט. ג'נטלמנים מאוד חביבים שבאופן מפתיע ידעו הרבה, יותר ממה שכתבו אחר כך במאמר שלהם, שהיה גם הוגן מאוד - גולת הכותרת של עיתונאות מקצועית. הייתי פחות מרוצה מביקור בו-זמני של עיתונאי שאמור היה לחקור את אותו נושא, כי בזמנו דאס הנושא בכלל היה, אבל ברגע שהגעתי התנפלתי על החיילת היחידה שלי, אישה צרפתייה מאוד מושכת, שעם זאת זכתה לכבוד של כל חבריה באמצעות עבודת צוות טובה וחוסן מרשים, ושאלה אותה בכנות. מה היא חשבה על ההטרדה המינית בצבא? היא רק ענתה: "למה, אחד החברים שלי התלונן עלי?" והשאירה את העיתונאי עומד. מכיוון שכבר ידעתי שאין לי סיכוי נגד עיתונות נתפסת, התעלמתי גם מהגברת הזו והייתי בטוח לחלוטין שהיא תכתוב מעבר לנושא שלה. בכל מקרה, איש מהממונים עלי לא שפשף אחר כך את המאמר שלו בפניי.
את נקודת השפל של העבודה העיתונאית הצלחתי להכיר קצת מאוחר יותר במלון ידוע בסמטת צלפים, שבו התאחדו פוליטיקה, עיתונות, ארגוני סיוע ופשע מאורגן, ברור כי זה היה המקום היחיד ששווה לחיות בו. בסביבה הקרובה או הרחוקה. הייתי שם כי נסחרו שם מידע כמו בבזאר ומידע טוב לא חשוב רק לעיתונאים. בכל מקרה, הצלחתי לחוות שם את הדינוזאורים האחרונים של העיתונאות, שהיו גדושים בעיתונאים צעירים יותר כמו כוכבי פופ ואשר בהריון מוויסקי ובעשן של סיגרים או סיגריות, חלקו בשמחה את חוכמתם עם נשים. באותה תקופה, די ברור שהתחילו קריירות, לפיה עיתונאות הלבד התאימה כנראה גם להמונים.
עיבדתי את החוויות הללו לפני שנים בשניים או שלושה פוסטים בבלוג, אבל מאוחר יותר מחקתי אותם שוב - כנראה בגלל זיקנה. עזרו גם חוויות שהיו לי באחת המשימות האחרונות שלי, שבהן הצלחתי להכיר לראשונה עיתונאים עצמאיים שכתבו מאמרים תקינים מבחינה טכנית ומנוסחים, שלימים נאלצו למכור למגוון רחב של אמצעי תקשורת. העיתונאים האלה חיו את מקצועם וכנראה בעיקר על הגבול לפרקריאט - הם בהחלט היו מגיעים הרבה יותר רחוק עם עיתונות רגשית.
אבל אז השלים אותי שוב עם העיתונות על ידי עיתונאי קצת אפרפר וידוע עכשיו, שהענקתי לו ראיון בטלוויזיה בעודי שופע סמים למלריה, והוא גם תפס אותי לגמרי ברגל לא נכונה. עד כמה שידוע לי, הראיון הזה מעולם לא שודר, אבל מאוחר יותר הוא שידר אותו בשמחה לשעשועיהם של חברי לעבודה - עדות לכך שמנה טובה של הומור היא חלק בלתי נפרד מהעיתונות הטובה.
ואיפה אנחנו היום? הם בהחלט עדיין קיימים, העיתונאים הטובים שממשיכים לאסוף מידע בעבודה קשה ומיומנים טכנית ומכינים אותו לקוראיהם. ומאוחר יותר, כאשר הם יצרו תמונה משלהם באמצעות ניסיון וידע, הם יכולים להקסים את הקוראים או השומעים שלהם במאמרי דעה, אפילו טוב יותר, הם יכולים לתמוך בדעותיהם בטיעונים מתאימים ומבוססים.
אבל לצערי, וזו הייתה הסיבה שבגללה ביטלתי בין היתר את מנוי ה-FAZ שלי, עיתונאים טובים פחות ופחות מסוגלים להביע את דעתם. ואם גם שגיאות הכתיב יגדלו והידע בפעולות חשבון בסיסיות יורד בהתאם, אז באמת בקושי כדאי לקרוא עיתון ארצי. "קוראים את העיתון היומי המקומי בגלל ההספדים", כך לפחות אמרה סבתי, שמתה מוקדם מדי.
במיוחד לא כשמעצבי הדעה שזוכים לשבחים תמיד מפרסמים דעה נחרצת, אבל לרוב אין להם לא את הידע הדרוש ולא את הניסיון ולפעמים אפילו אין מספיק שכל כדי שיוכלו לחוות דעה מבוססת בכלל.
זה מתחיל כשאני קורא חוות דעת על התנדבות של עיתונאים שמעולם לא עשו מספיק התנדבות בעצמם, ומבחינתי כל העניין מוכתר בהגהות על דברים שאני יודע שהעיתונאי המדובר אינו יכול להיות בעל הידע הדרוש או הניסיון הדרוש.
יכול בהחלט להיות לאדם דעה, אבל היא צריכה להתבסס על יסודות, וככל שהיסודות הללו מוצקים יותר, סביר שהדעה המיוצגת תהיה בעלת ערך רב יותר - האם הדעה הזו טובה או רעה עדיין תלויה בשיקול הקורא. זה תלוי גם בקורא אם הוא משתף אותו או לא.
ולכן אני משוכנע שעיתונאות טובה מורכבת מאיסוף מידע והצגתו בצורה מובנת לקורא או למאזין. זה כולל גם בדיקת אמיתות המידע שהתקבל מראש וכיסוי כל הספקטרום, במיוחד במקרה של נושאים שנויים במחלוקת.
אם כל זה מייגע מדי עבור עיתונאים ואם אתה חושב שאתה צריך לשמח את העולם רק עם הדעה שלך, אתה צריך להימנע מעיתונאות ולכתוב בלוג.
