פוסט תמונה: משרד הרגולציה | © אלכס פוקס ב-Pixabay
בהתבסס על חוויה שעוצבה על ידי עשרות שנים של התבוננות והתנסות אישית, כעת עלי לציין את הדברים הבאים; ללא עוררין, הצהרה זו גם מטלטלת את ההרשעות המוקדמות שלי.
בקצרה: חברה יכולה להיות ממש סובלנית רק אם הרשות השופטת והמבצעת שלה אינן כך.
החוקים, הכללים והעקרונות המשותפים שלנו צמחו במשך מאות שנים ולא רק מעצבים את הסדר הבסיסי הדמוקרטי החופשי שלנו כיום, אלא הם גם הבסיס עליו עומדת החברה שלנו ותמשיך להתפתח.
דמוקרטיה, פדרליזם, נצרות והומניזם הם חלק בלתי נפרד מהחברה שלנו: הם מעצבים את החברה הפתוחה שלנו, הפתוחה ביסודה לכל האנשים שלא רק מכירים בערכים ובמנהגים שלנו, אלא גם רוצים לחיות אותם בעצמם. החברה הפתוחה שלנו לא יכולה להתקיים עם אידיאלים, ערכים ומנהגים אחרים, כי אז זו תהיה חברה אחרת, אולי פתוחה באופן דומה, אבל בהחלט אחרת לגמרי.
לכן הכרחי שכולם, בין אם ותיקים ובין אם אנשים שעברו לכאן, יתחייבו לחברה הפתוחה שלנו ולסדר הבסיסי הדמוקרטי החופשי שלה ולתמוך בה.
החברה הפתוחה שלנו יכולה לסבול את מי שחושב אחרת בשורותינו, במידה מסוימת גם להתחכך ברעיונות ובמושגים שלהם ואולי גם לאמץ את זה או את זה כטוב, כי כל חברה משגשגת משינוי, ואוטופיה היא בהגדרה אוטופיה טהורה. מת בעמדתו מלכתחילה, אך ברגע שהעקרונות הנ"ל באים בסכנה, החברה שלנו כולה חייבת להגיב בעוצמה וביעילות.
דווייט ד ' אייזנהאואר כבר הזהיר זאת בנאום ההשבעה שלו כנשיא ארה"ב
עם שמעריך את הפריבילגיות שלו מעל לעקרונותיו מאבד במהרה את שניהם.
דווייט ד ' אייזנהאואר, כתובת פתיחה ראשונה" (20 בינואר 1953)
פיטר האן קרא לסיומה של החברה הכיפית בשנת 2004 בספרו שזכה לשבחים רבים "Schloss mit jolly". למרבה הצער, רוב בני העם שלנו כנראה ראו בכך את אות ההתחלה לזעזע את כל היסודות שלנו אפילו יותר מבעבר.
דווקא החוקים, הכללים והעקרונות שלנו הם שהפכו את הצלחת החברה שלנו לאפשרית מלכתחילה והפכו את המדינה שלנו לאחת ממדינות החלומות הבודדות של אנשים רבים מכל העולם. ועם אי ציות נוספת, ערעור או אפילו ביטול בסיס השגשוג שלנו, נבטל לאט אבל בטוח את כל החברה הפתוחה והמצליחה עד כה.
וכאן בדיוק נכנסת הדרישה שלי, כלומר שלרשות השופטת והמבצעת שלנו תהיה אפס סובלנות כלפי כל מי שיפר את הכללים שלנו!
מאחר שכבר מזמן חצינו את גבול הסבילות, עלינו לאלץ את המחוקק להפוך את הרשות השופטת והמבצעת חסרת רחמים ובלתי מתפשרת בתפקידיהן. בנוסף, אנחנו כבר לא יכולים להיות סלחניים אפילו עם ההפרות הקטנות ביותר של הכללים, אחרת בקרוב לא תהיה יותר יכולת להשתלט על כל העניין.
לא יותר מצחיק! חייב סוף סוף לא רק להפוך לדרישה מנוסחת באופן כללי, אלא גם להיות מיושם ולתמוך על ידי כולם.
יש להטיל סנקציות על הפרות כללים כמו גם הפרות של שלום וסדר במהירות האפשרית. הצורך הנוסף בכוח אדם ומאמץ מחזיר את עצמו מהר מאוד וגם משחרר יכולות שבעבר היה צריך להשתמש בהן כדי להגביל או לתקן נזקים.
דרישות, בין אם בעלות אופי נפשי, פיזי, טכני או אחר, חייבות להתמלא שוב, ואסור להמשיך ולהקריב לרוח הזמן חולפת. רופא ללא אתוס, שופט ללא שכל או מורה ללא השכלה הם חסרי תועלת בדיוק כמו כבאי או שוטר ללא ידיים ורגליים.
אבל אפילו התיקונים האלה כבר אינם מספיקים; עלינו להמשיך להדק את הברגים כדי למנוע את התפוררותה ההדרגתית של החברה הפתוחה שלנו.
חופש דת הוא אחת החירויות המרכיבות את החברה שלנו, אבל זה לא אומר שעלינו להגן או לסבול דתות שדוחות חברה פתוחה או הסדר הבסיסי הדמוקרטי החופשי שלנו ואת הערכים והכללים שלהן.
אפס סובלנות חייבת אפילו להגיע עד כדי כך שאפילו כנסייה נוצרית שמסרבת לשתף פעולה עם המדינה במקרה של פשעים שבוצעו בשורותיה, מקבלת למעשה סנקציות. אפילו פגיעה בשוויון מגדרי לא רק להיענש, אלא גם לתקן את הליקוי.
אזרחות כפולה לא באמת אפשרית ויש בה רק חצי הגיון במקרים הבאים, כלומר במקרה של המדינות החברות באיחוד האירופי, שנמצאות בתהליך של החלפת אזרחות באזרחות אירופאית, ובאופן היסטורי עם ישראל, ארה"ב וקנדה. .
במקרה זה, אפס סובלנות חייבת להבטיח שתיעדות אזרחויות מרובות ובמידת האפשר יתמוססו במסגרתו, וכן תינצל ההזדמנות לשלול אזרחות גרמנית במקרה של אזרחים עבריינים בעלי אזרחות אחרת.
זכות המקלט היא אחת מזכויות האדם הכלליות והיא לא רק מוכרת על ידינו, אלא גם מעוגנת בחוק. אך גם לכך יש מגבלות הכרחיות ומוכרות בדרך כלל, דהיינו כאשר מבקש המקלט רשום לתביעה פלילית, המתרחשת למעשה בגין פשעים שאינם פוליטיים או בגין מעשים המנוגדים למטרות ולעקרונות של האומות המאוחדות.
בנוסף, אפס סובלנות חייבת לחול מיד ברגע שמבקש מקלט הופך לעבריין או דוחה את הסדר הבסיסי הדמוקרטי החופשי שלנו ואת ערכיו וכלליו. מחנות קבלה המתוחזקים על ידי האומות המאוחדות יהיו אפשריים ורצויים לחלוטין למטרה זו.
ברור שהחברה הפתוחה שלנו עדיין שברירית מכדי להמשיך להיות מסוגלת להמשיך ולסתור את השחיקה שהופעלה מבפנים ומבחוץ.
אם לא נפעל עכשיו ולבסוף נעמוד על הערכים והאמונות שלנו באופן פוגעני ובעיקר בר-קיימא, אז החברה הפתוחה שלנו לא תקרוס מבחוץ אלא מבפנים ותפול אחורה לזמנים שאף אדם נורמלי לא באמת תקרוס. רוצה לקבל או אפילו לחיות.
לכן אנחנו צריכים לבקש מהרשות השופטת והמבצעת שלנו לנהוג באפס סובלנות, גם אם זה יכול להיות קשה מאוד, אולי מאוד לא נוח, לעצמנו.
ברק אובמה כתב על זה בשנת 2006:
"אם אנחנו לא מוכנים לשלם מחיר על הערכים שלנו, אז אנחנו צריכים לשאול את עצמנו אם אנחנו באמת מאמינים בהם בכלל".
ברק אובמה, The Audacity of Hope: Thoughts on Reclaiming the American Dream (2006: 68)
"אני רק מצטער שיש לי רק חיים אחד להפסיד למען ארצי".
ניית'ן הייל, ניו יורק, פארק העירייה
