צילום פוסט: הים התיכון | © 8926 ב-Pixabay
עם תום מלחמת העולם השנייה, הרעיון האירופי שלנו הפך לחזון המשותף של כל המפלגות הדמוקרטיות באירופה.
אמנם תמיד היו חילוקי דעות בעיצוב אירופה משותפת וקרה גם שמפלגות בודדות עזבו את "התנועה האירופית" לעיתים ובקול תרועה רמה, אבל הרעיון עצמו הפך לקונצנזוס של כל הדמוקרטים האירופים. בינתיים, 28 מדינות אירופיות (כולל הרפובליקה של קרואטיה) החליטו להיות חברות באיחוד האירופי; גם אם כמה פוליטיקאים כבר לא רוצים להודות בכך בהתקפה של פופוליזם.
בנוסף, יש עדיין מספיק מדינות אירופיות שירצו להיות חברות בקהילה שלנו או לסמוך על היכולת להיות חברות ברגע שעצמאותן כבר לא תביא להן יתרונות נוספים. בנוסף, מדינות אחרות עדיין חיוביות מאוד לגבי פיתוחה של פדרציה אירופית ותמכו בה מלכתחילה במשאבים משלהן.
למרבה הצער, עלינו להודות היום שההתלהבות הראשונית ליצירת "ארצות הברית של אירופה" פינתה מזמן את מקומה למדיניות של נקיטת צעדים קטנים.
הלאומיות של אחינו בני האדם חזרה לעצמה מהר יותר ממה שיכולנו לדמיין, למרות חמישים מיליון רציחות והרג במהלך מלחמת העולם האחרונה בלבד. פחות מ-50 שנה לאחר מכן, רצח, ביזה ואונס הוכרזו זמנית כ"סיבות מדינה" בחלקים מאירופה. גרוע מכך, זה נשאר חיי היומיום בחלק הרבה יותר גדול מהעולם שלנו!
לכן, יותר מתמיד, עלינו להתריס לכל צורה של לאומיות, תחילה בסביבתנו הקרובה ואחר כך גם מעבר. מכיוון שהרעיון האירופי שלנו נותר אך ורק הדרך הנכונה לקראת איחוד עולמי, אשר נכדי הנכדים שלנו, בתקווה, יוכלו לחוות יום אחד. נכון שכולנו שמחים על הענקת פרס נובל לשלום לאחרונה לנו אזרחי האיחוד, ורבים מאיתנו מברכים גם את חברינו הקרואטים כחברים חדשים, אבל אסור שזה יעוור אותנו לשאלות היסוד של הקהילה שלנו .
חיכינו ל"חוקה אירופאית" מאז תחילת שנות החמישים. אפילו "צבא אירופי" שכבר הוכרע אז נותר הבטחה ולאחרונה הוטל שוב בסימן שאלה על ידי הממשלה הפדרלית הנוכחית שלנו.
בנוסף ל-60 שנים טובות של שלום בחלקים נרחבים מאירופה ושוק משותף, הושגו עד כה רק חיסול הגבולות והאירו כמטבע בחלקים מהאיחוד האירופי; ואפילו ההישגים הללו אינם בטוחים עוד מהלאומנים.
לכן זה יותר ויותר תלוי בנו הפדרליסטים האירופים לתת לרעיון האירופי יותר רלוונטיות. עלינו להבטיח את מה שכבר הושג, להגן בתוקף על מה שהובטח וגם להתמודד עם דברים חדשים.
אנחנו צריכים חוקה משותפת, אנחנו צריכים מדיניות חוץ וביטחון משותפת, אנחנו צריכים מטבע משותף ומדיניות כלכלית ופיננסית תואמת.
עלינו לנהל הגירה בתוך ואל אירופה ועלינו גם להבטיח שכל האירופים יוכלו לחיות ולהגשים את עצמם כבני אדם. בנוסף, עלינו האירופים לטעון את עצמנו מול קהילות אחרות ולשמור על הזהות שלנו בעולמנו המשותף.
בתוך כך, אסור ואסור לנו להימנע מהשאלה הבאה: עד כמה אירופה יכולה להגיע, או ליתר דיוק עד כמה היא יכולה להגיע?
העובדה היא שאירופה לא יכולה להיחשב יבשת שכן היא כבר מפוזרת על פני ארבע יבשות.
עובדה היא גם שלמרות שאירופה עוצבה על ידי שלוש הדתות המונותאיסטיות ובעיקר על ידי הנצרות, היא הגדירה את עצמה כקהילה חינוכית, תרבותית וערכית שאינה תלויה בהשפעותיהן הנוכחיות. זו הסיבה שקבלת המועמדת ה"נצחית" רפובליקת טורקיה לאיחוד האירופי היא הכרחית; במקום זאת, הדיון צריך להיות כבר על קבלת מדינות במזרח התיכון ובצפון אפריקה.
צריך גם לחשוב שוב על האפשרויות "איחוד האטלנטי" ו"אירופה". בין אם נרצה ובין אם לא, לכל המאוחר ילדינו יצטרכו להתמודד עם הקהילות הסיניות, ההודיות או אחרות הרבה יותר רבות, ובתקווה אז יוכלו לשמר את הערכים שלנו כדי לסלול בסופו של דבר את הדרך למדינה דמוקרטית, איגוד עולמי חופשי, פדרלי וחברות בת.
"בקרוב, נוסטלגיה תהיה שם אחר לאירופה."
אנג'לה קרטר, ג'ון ברג'ר וחלוף חיי הכפר (29. מרץ 1987)
