תמונת פוסט: אזרח | © Ints Vikmanis, Shutterstock
תנועת אזרחים לא הופכת לכזו בגלל שאזרחים עוברים לשם, אלא אך ורק בגלל שהאזרחים המאורגנים בה מקבלים אתגרים, כלומר מעבירים אתגרים אלו ובכך משנים את החברה כולה.
תנועת אזרחים אחת כזו היא הפדרליסטים האירופים, לפחות פעם היו עד סוף שנות ה-1950. עוצמתו הורגשה בצורה הברורה ביותר בשנת 1948, כאשר אזרחים בעלי תודעה אירופית מרחבי אירופה ומחוצה לה התכנסו בהאג, ובסופו של דבר אילצו את הפוליטיקה המקצועית לשנות את העולם לנצח.
מלכתחילה תהו היסטוריונים של ההיסטוריה הקרובה האם הפדרליסטים יצליחו להשיג בחברות שלנו את אותה יעילות שהשיגו בעבר ליברליזם, פטריוטיזם או אפילו לאומיות והפאן-תנועות השונות.
לא רק קיריאן קלאוס פאטל בספרו "פרויקט אירופה - היסטוריה קריטית" הוא מסיק את המסקנה שלמרות שבשנת 1945 כמעט כל האירופים כבר לא רצו מלחמה, הרוב גילו עניין מועט בפתרון לבעיה זו, כלומר דרך הרעיון האירופי, אלא רק ובודד ב ההשפעות החיוביות שלהם על הרווחה האישית שלך.
אז היו אלה הפדרליסטים האירופים, שמודעים לחלוטין לכך שיש להם כעת את הפתרון הנכון לרוב הבעיות החברתיות, פעלו בחריפות למען חופש, דמוקרטיה ופדרליזם וקראו לארצות הברית של אירופה. בשנים הראשונות הם אף הצליחו פעם אחר פעם לזכות במאות אלפי אזרחים אחרים לרעיון זה ואף לאסוף את האזרחים הללו ברחובות ובכיכרות ברחבי אירופה לפעולות פרו-אירופיות.
האופטימיים מבין הפדרליסטים ראו את עצמם כתנועת האזרחים האירופית הגדולה ביותר, ומאמינים שרוב אחיהם עומדים מאחוריהם, לא רק יצרו רעיונות חדשים כמו עירוניות, תאומות עיירות או חיזוק האזורים, אלא גם עובדות על ידי מקצוענים. פוליטיקה ליותר ויותר ויתורים בכיוון של מדינה פדרלית אירופית וזכויות אדם ישימות באופן כללי, כמו גם זכויות אזרח אירופיות.
בתחילה, המדיניות המקצועית נענתה לדרישות הפדרליסטים ללא כל אם או אבל, אך במהלך העשורים האחרונים היא הצליחה להגיע להבנות עם התנועה הזו, שייסדה את אירופה ואת הדמוקרטיות שלנו, ורעיונותיהם לפיהם אלה רעיונות הוכרו על ידי שני הצדדים כתקפים ביסודו, אך האמצעים והביצועים שהתקבלו והכרחיים הובדלו עוד יותר, עברו ביורוקרטיה והובאו ללולאות אינסופיות של תהליכים דמוקרטיים ומנהליים.
כך שוב הצליחה המדיניות המקצועית לשלול מהאזרחים את זכות היוזמה וגם החזירה לה את עצמאותה. המשחק הזה התחיל על ידי כמה אזרחים - אלטירו ספינלי יוזכר כאן כדוגמה - והחברה האזרחית ניסתה לשווא להחזיר את היוזמה עד היום.
חובבי תהליכים ומוסדות מנהליים בקרב הפדרליסטים האירופים, לעומת זאת, ראו את הדברים אחרת והפיצו את דרך ההשתתפות המיוחדת, דהיינו להשפיע באופן תמידי על המדיניות המקצועית כאיגוד ובכך להשיג מטרות משותפות במעין שותפות. במהלך עשרות השנים מערכת זו הורחבה עוד יותר, שוכללה ובכך מוסדה באמצעות קואופציות, קבוצות פרלמנטריות או המעבר מאגודה לעבודה פרלמנטרית וחוזר חלילה, רק כדי להזכיר כמה דוגמאות.
אבל גם במודל זה, המדיניות המקצועית ממשיכה לשמור על היוזמה, שכן היא ממוקמת מבחינה מנהלית טוב יותר ממה שהאזרחים יכולים להיות אי פעם. סיבוך נוסף הוא שבניגוד לפדרליסטים האירופיים, המדיניות המקצועית אינה מיישרת את רעיונותיה ויעדיה עם הרעיון האירופי עצמו, אלא אך ורק עם דעת הרוב הנוכחית והכביכול; בשותפות זו, פירוש הדבר היה שהפדרליסטים האירופים - המשולבים במערכת - איבדו את כוחם המובנה באוכלוסייה ובכך גם בפוליטיקה, ולפוליטיקה המקצועית הייתה השפעה אפוא על הפדרליסטים האירופים ולא להיפך.
זה גם מסביר מדוע חלק מהיעדים לא הושגו עד היום, ואם אלה עדיין נתבעים על ידי לפחות חלקים מהאזרחים לאחר 70 שנה, הם שוב נגנזים עם ההערה התמציתית "רומא לא נבנתה ביום אחד" יהיה.
הריאליסטים בתנועת האזרחים שמחים להעלות על הכתב כי דעת הרוב, אם לא ההרשעה של 1945, שלא הייתה מלחמה מאז - לפחות בארצנו - התגשמה, וכי הפדרליסטים האירופים. לא הסכימו - או לא עוד - לגבי התוצאה הסופית של איך ארצות הברית של אירופה צריכה להיראות בסופו של דבר.
האופטימיסטים במדיניות מקצועית, לעומת זאת, העלו על הכתב כי הפדרליסטים האירופים ישמחו להציג למדיניות המקצועית כמה חלופות מעובדות במלואן שיש להן גם ערבויות פונקציונליות, אשר לאחר מכן יצטרכו להצביע עליהן על ידי חברי הפרלמנט.
בסופו של דבר, זה יוסיף עוד לולאה בראשיתה של אירופה המאוחדת, כזו שיכולה בהחלט לספק עוד עשור של דיונים, ולדלל עוד יותר את האחריות והאחריות.
סיבוך נוסף כיום הוא שבניגוד למלחמה או היעדרה, יש בעיות ואתגרים שלא ניתן לפתור בלולאות אינסופיות של עבודה מוסדית ופרלמנטרית ושגם לא יפתרו את עצמם, כמו סביבה ושינויי אקלים או מחסור של משאבים וגידול אוכלוסיה מהנוכחיים שלא לדבר על מגיפות.
לכן הגיע הזמן שלנו, הפדרליסטים האירופים, להתעקש על הרעיון שלנו ועל המושגים שלנו, לקדם גם את ארצות הברית של אירופה וגם חוקה פדרלית לאירופה בפני אחינו ולתבוע שוב בפוליטיקה המקצועית. וברגע שנשיג שוב כוח אפקטיבי עם הרעיונות המתפקדים שלנו, גם הפוליטיקה המקצועית תפעל ותציע לנו האזרחים הצעות ומודלים מעובדים כראוי, ולו רק מהסיבה היחידה שנוכל להחזיר את היוזמה בעצמנו.
אולם הפעם, נוכל רק לשחרר את נציגי עמנו מהקרס בפרט ולפוליטיקה המקצועית בכלל אם שניהם בהחלט הצליחו!
אנחנו רוצים את ארצות הברית של אירופה! והמוטו שלנו נשאר זהה: אירופה מאוחדת בעולם מאוחד.
"מנקודה מסוימת אין דרך חזרה. נקודה זו ניתנת להשגה".
פרנץ קפקא, בניית החומה הסינית, הרהורים על חטא, סבל, תקווה והדרך האמיתית (1931, 5)
