שני שירים

תמונה תכונה: קספר דיוויד פרידריך, זריחת ירח בים

השיר הראשון הוא מ שארל בודלר, אשר עם קובץ שיריו "לס פלורס דו מאל"משנים 1857 עד 1868 נחשב לחלוץ חשוב של המודרניות הספרותית באירופה. האוסף כולל כ-150 שירים בשש קטגוריות, ואני אוהב במיוחד את הטחול (LXXX), בעיקר בגלל שהמלנכוליה שהספרות אוהבת לכנות מלנכוליה יכולה בקלות רבה להתיישב על הכל ועל כולם בימים אלה.

טחול

Quand le ciel bas et loud pèse comme un couvercle
Sur l'esprit missed en proie aux longs ennuis,
Et que de l'horizon embrassant tout le cercle
II nous verses un jour noir plus triste que les nuits;
כאשר הארץ משתנה באווירה לחה,
אוו ל'אספרנס, בוא לא שוחרת,
S'en va battant les murs de son aile timid
Et se cognant la tête à des plafonds pourris;
Quand la pluie étalant ses רכבות עצומות
D'une vaste prison imite les barreaux,
Et qu'un people muet d'infâmes araignées
Vientre ses filets au fond de nos cerveaux,
Des cloches tout à coup sauten avec furie
Et lance verse le ciel un affreux hurlement,
Ainsi que des esprits errants et sans patrie
Qui se mettent à geindre opiniâtrement.
– Et de longs corbillards, sans tambours ni musique,
הלנת מטמא dans mon âme; ל'אספור,
Vaincu, pleure, et l'Angoisse trice, despotique,
Sur mon crâne נוטה צמח בן דראפאו נואר.

צ'רלס בודלר, לס פלורס דו מאל

שיר נוסף שגם לוכד היטב את מצב הרוח של מצבנו הנוכחי הוא של פול מארי ורלן והוא חלק מאוסף השירים שלו "Poèmes saturniens" משנת 1866, הכולל בסך הכל 37 שירים בחמש קטגוריות.

הדברים הבאים ב-1944 קיבלו משמעות מיוחדת עבור הרזיסטנס.

Chanson d'automne

Les sanglots נכסף
של הכינור
     דה ל'אוטומן
מבורך mon coeur
D'une langueur
     מונוטון.

כולם חנוקים
Et bleme, quand
     sun l'heure,
אני זוכר
ימים עברו
     Et je pleure;

Et je m'en vais
ברוח הרעה
     Qui m'emporte
דקה, דלה
פאריל א-לה
     עלה מת.

פול-מארי ורליין, Poèmes saturniens (1866)

אם גם אתם אוהבים את שני השירים האלה, אז אני יכול להמליץ ​​בחום על אוספי השירים של שני המשוררים.

כמעט עשיתי סטפן מלארמה נשכח, הפגישות שנקראו "מרדיס" וכו' פול וואלי und ריינר מריה רילקה הושפע מאוד, וזכרתי את זה היטב דרך השיר הבא.

עצב ד'אט

Le soleil, sur le sable, ô lutteuse endormie,
En l'or de tes cheveux chauffe un bain langoureux
Et, consumer l'encens sur ta joue ennemie,
לממלה יש את העונג לשתות.

דה ce blanc flamboiement l'unmutable accalmie
T'a fait dire, attristée, ô mes baisers peureux
"Nous ne serons jamais une seule momie
Sous l'antique desert et les palmiers heureux!”

Mais la chevelure est une riviere tiède,
Où noyer sans frissons l'âme qui nous obsède
Et trouver ce néant que tu ne connais pas.

Je goûterai le fard pleuré par tes paupières,
Pour voir s'il sait donner au coeur que tu frappas
L'insensibilité de l'azur et des pierres.

סטפן מלארמה

"La politique fut d'abord l'art d'empêcher les gens de se meler de ce qui les regarde. À une époque suivante, on y adjoignit l'art de contraindre les gens à décider sur ce qu'ils n'entendent pas."

פול ולרי, יצירות II (1960: 947)

---